עדיף מראה עיניים

קריאת הספר "הסוד שבעיניים" העלתה אצלי הרהור פילוסופי לגבי הסוגיה הוותיקה: "אז מה טוב יותר – הסרט או הספר‭ "?‬אם תחשבו על זה, ברוב המקרים שבהם מעובדת יצירה ספרותית לקולנוע, נהוג לטעון שהספר יותר טוב ושהסרט רק מקלקל. אולי כי כשקראנו את הספר דמיינו משהו והבמאי תרגם את זה למשהו אחר, אולי כי אנחנו רוצים שישאירו לנו מקום לפנטזיה, ואולי כי אנחנו פשוט מאוהבים במה שנחשפנו אליו ראשון? במקרה של "הסוד שבעיניים" הסדר הפוך ממה שאנחנו רגילים לו: לא יצירה קנונית שעובדה לסרט, אלא ספר שיצא בעברית רק אחרי שהסרט שהתבסס עליו זכה באוסקר לסרט הזר. והנה זה פלא: אני משוכנעת שהסרט טוב יותר מהספר. האם די בכך כדי להצדיק את התיאוריה שלפיה אנחנו פשוט מעדיפים את מה שנחשפנו אליו ראשון? האמת, כנראה שלא.

גיבור הספר (וגם הסרט, כמובן) הוא בנחמין צ'אפרו, מזכיר משפטי בלשכת התובע המחוזי בבואנוס איירס בתקופת "שלטון הגנרלים" בארגנטינה. כשתיק אונס ורצח מגיע למשרדו הוא לא מרפה עד שימצא את הרוצח, אף שאין זה מתפקידו. המעורבות היתרה שלו בתיק, שלמישהו מגבוה יש אינטרס לסגור, עולה לו במחירים כבדים.

זה לא שהספר רע: הוא מרתק וסוחף, אבל ההשוואה לסרט – שעשוי מצוין – מעמידה אותו באור חיוור. כשקוראים בספר צפות בזיכרון סצנות מדהימות מהסרט (כמו זו של החיפוש אחרי החשוד באצטדיון כדורגל גועש‭,(‬ שלא נמצאות בספר. בנוסף, יש הבדלים בעלילה: למשל, מה שעלה בגורלו של סנדובל, חברו הטוב של הגיבור, שונה בסרט ובספר. והכי חשוב: בספר, האהבה של צ'אפרו לעמיתתו לעבודה הבלתי מושגת נשארת בגדר פנטזיה בלבד. בסרט יש לאהבה הזו נפח עלילתי.

אז לקרוא או לא לקרוא? אם כבר ראיתם את הסרט, אולי תתאכזבו. אם טרם צפיתם, קחו את הסרט בדי־וי־די רק אחרי הקריאה. בכל מקרה, יהיה לכם מעניין להשוות.

"הסוד שבעיניים" מאת אדוארדו סאצ'רי. מספרדית: מרינה גרוסלנר. 270 עמ‭,'‬ כנרת זמורה ביתן.

חיים חדשים

גיבורת הספר "המהגרת" היא נינה בת (כמעט) ‭.30‬ רווקה משכילה שמלמדת באוניברסיטה וחיה עם אמה האלמנה בדלות, בהודו של שנות השבעים של המאה הקודמת. "אילו הייתה נשואה, היה גיל שלושים מתקבל בברכה כתקופה של בשלות עם רוח נעורים, ויום הולדתה היה נחגג כשהיא מוקפת בבעל ובילדים מסורים‭...‬ במקום כל אלה יהיה זה הרגע שיכריז בפני עולם ביקורתי על סיכוייה ההולכים ופוחתים‭,"‬ מוסבר הכול בתמצית בעמוד הראשון של הספר. בינתיים, בקנדה, חי בבדידות אננדה, רופא שיניים צעיר, שהיגר לשם מהודו אחרי מות הוריו, ולא מצליח ליצור קשרים רומנטיים עם נשים. והופ, הנה יש לנו נישואי שידוך.

ההחלטה לעזוב הכל ולנסוע לקנדה לא קלה לנינה, אבל הלחץ עושה את שלו. בבת אחת היא צריכה להתמודד לא רק עם החיים בארץ אחרת, בתרבות שונה, עם מזג אוויר אחר לגמרי ועם ניכור מערבי לעומת החיים המשפחתיים שהכירה בהודו – אלא גם עם חיי נישואים עם בעל שאמנם נראה לה נחמד והגון, אבל היא בקושי מכירה אותו. גם לאננדה יש תסכולים משלו, נינה לא מצליחה להרות (והרי זו הייתה אחת המטרות, אם לא ה-מטרה, שלשמה כל זה קרה) והעסק לא פשוט. זה ספר קריא ומעניין מאוד, שמצליח להכניס אותך לא רק לעולמם של המהגרים מתרבות אחת לאחרת, אלא גם למסע הפנימי של נינה, שהיא עורכת בניסיון למצוא את עצמה בעולם. שווה קריאה.

"המהגרת" מאת מנג'ו קפור. מאנגלית: יוסיפיה סימון. 382 עמ‭,'‬ ידיעות ספרים.

השורדת האמיתית

מה אתם עשיתם כשהייתם בני 16 – התאהבתם? מרדתם בהורים? ניסיתם לשרוד את הבגרויות? חשבתם שתשנו את העולם? אצל מרינה נעמת, גיבורת הספר "האסירה מטהראן", גיל 16 נראה לגמרי אחרת. ב-15 בינואר ‭,1982‬ שנים ספורות לאחר עליית האייתוללה חומייני לשלטון באיראן, היא נעצרה, נלקחה לאווין, בית כלא ששמעו עורר חלחלה, ונידונה למוות. וכל זה למה? כי העזה להתלונן באוזני המורה שלה, שבמקום ללמד חשבון היא מנהלת תעמולה מטעם הממשל. ואז (כן, זה ספויילר, אבל הוא מופיע גם בגב הספר‭,(‬ רגע לפני שהוצאה להורג, ממש מול כיתת היורים, היא ניצלה. מתברר שעלי, חבר במשמרות המהפכה, התאהב בה והחליט שזו הנערה שהוא רוצה לחיות איתה. בתמורה להצלת חייה הוא דרש ממנה להתאסלם (היא נוצרייה, לא אמרנו‭,(‬ ולהינשא לו. ומה יקרה אם לא? הוא יפגע בבני משפחתה וביקרים לה. כך, חד וחלק.

מה אתם הייתם עושים במצב כזה? האם אפשר להעביר ביקורת על מי שעשתה זאת ובחרה בחיים ובהגנה על אהוביה? ודאי שלא. ובכל זאת, שנים רבות עברו עד שהעזה נעמת לספר את סיפורה. היא הרגישה אשמה, בגלל בחירתה וגם כי נשארה בחיים כשרבים כל כך מתו. כשיצאה מאווין בחרו בני משפחתה להתעלם ממה שקרה, אולי משום שאף אחד, כולל היא, לא ידע איך להתמודד עם זה. רק שנים אחר כך, כשכבר נישאה לגבר שאהבה ונמלטה איתו מאיראן לקנדה, העזה לגולל את הסיפור. סיפור של הישרדות מול כוחות רשע. עוד אחד מאותם סיפורים שאתה לא מאמין שקרו בימינו אנו. עוד אחד מהספרים שחייבים לקרוא כדי להיזכר בפעם המי יודע כמה במה שעושה הפנאטיות לאנשים. תקראו את הספר הזה. הוא לא ייצא לכם מהראש.

"האסירה מטהראן" מאת מרינה נעמת. תרגום: אינגה מיכאלי. 299 עמודים, הוצאת "דביר".

סיפור של הישרדות. "האסירה מטהראן" (עטיפת הספר)
סיפור של הישרדות. "האסירה מטהראן" (עטיפת הספר)