לילד שלך יש סוד. סוד כמוס, שהוא לא רוצה לגלות. סוד שהוא שומר ממך (ממך, שהבאת אותו עד הלום!). עזבי את זה שהסקרנות הורגת אותך. מה שעוד יותר מפתל לך את הקרביים, זו המחשבה שאולי הסוד הזה הוא משהו מסוכן. ובכלל, מה פתאום הוא שומר ממך סודות? הרי במשפחה אין סודות... לא ככה? אז זהו, שלא בדיוק. "סוד הוא הגדרה של אזור פרטי", מסבירה דלית בלונדר־רון, פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית. "הוא יכול להיות סוד של אדם אחד - כלומר, הגדרה של עולם פנימי שאליו אין לאחרים גישה, או סוד של קבוצה.
>>> חבבו את "לאשה" פייסבוק
"סודות הם עניין טבעי לגמרי, חלק מההתפתחות הנורמלית. הסודות הראשונים של ילדים הם פשוט מחשבה פרטית, שהילד לא משתף בה את הוריו. ה'לא רוצה להגיד' מתחיל כבר בסביבות גיל שנתיים, והוא מבטא התחלה של נפרדות ועצמאות. דרך חוסר הרצון לשתף, הילד בעצם אומר: 'זה שלי ורק שלי'".
"בגיל הגן, סודות של ילדים קשורים לרוב למידע חדש ומעורר רגשית – בנושאים כמו מין ('תראי לי את שלך ואראה לך את שלי') או מוות. זה הגיל שבו ילדים מבינים שלהורים שלהם יש סודות, ומתחילים לגלות טאבואים חברתיים, שמסקרנים אותם מאוד. סביב גן חובה, מתחילים להופיע גם סודות חברתיים, כאשר ילד משתף חבר או כמה חברים ומבקש שלא יגלו לאחרים. הסודות החברתיים הולכים ותופסים נפח בגילאי בית הספר היסודי וחטיבת הביניים: הם מסמלים נאמנות, אינטימיות, מסירות ואקסקלוסיביות. שיתוף בסוד הוא כמו נתינה של משהו מעצמנו; כמו שיתוף באוצר. הסוד החברתי יוצר שיתוף אינטימי, ומסמן גבולות של קבוצה: 'הנה אלה שיודעים, והנה אלה שלא'".
"בגיל ההתבגרות, רבים מהסודות קשורים למיניות ('עוד לא קיבלתי מחזור', 'התנשקנו בפעם הראשונה'), לדימוי עצמי ('אני שונאת את הרגליים שלי') וליחסים רומנטיים וחברתיים ('אני אוהבת את ניר', 'אני שונאת את עידית'). לא פעם, מתבגרים גם מספרים סודות על ההורים שלהם. שיתוף החברים בסודות הוא עוד חלק מיצירת הנפרדות מההורים, וביסוס העולם הרגשי עם בני הגיל".
סודות טובים, סודות רעים
או־קיי, אז זה טבעי ונורמלי לגמרי. רק שזה לא פשוט, הדלת הסמלית הזאת, שנטרקת לנו בפרצוף. מה גם שקצת מלחיצה המחשבה שהילד רוצה להסתיר מאיתנו משהו, ואולי זה מפני שהוא יודע שאם נדע, זה לא ימצא חן בעינינו.
"באמת לא קל לנו, ההורים, לחוות את חוסר הרצון של הילד לשתף אותנו", אומרת בלונדר־רון. "לעתים אנחנו מרגישים שהוא דוחה אותנו, לא סומך עלינו, מסתיר מאיתנו. זה חלק מהקושי שלנו לקבל שהילד הולך ונפרד מאיתנו ככל שהוא גדל - אבל באמת צריך לראות את זה כך: כסימן ליצירת נפרדות, ולא כסימן לדחייה או להסתרה.
"מה שכן, למען בטחונו של הילד, מתפקידנו ללמד אותו מגיל צעיר איזה סודות מותר לשמור, והם במסגרת השמירה על הפרטיות שלו, ואיזה סודות חייבים לגלות להורים או למבוגר אחראי אחר. אפשר לקרוא להם למען הבהירות 'סודות טובים' ו'סודות רעים'".
"סודות טובים הם סודות שלא פוגעים באף אחד. הם פשוט מידע שהילד (או חבר שלו) מעדיף לא לחלוק. לדוגמה, מידע על כך שהילד מאוהב בילדה מהכיתה, או על מסיבת הפתעה שעומדים לערוך בקרוב. סודות כאלה מותר לילד לשמור, ואפילו חשוב שהוא ישמור סוד אם מישהו אחר מגלה לו. סימן היכר נוסף הוא שסודות כאלה דווקא קשה לשמור: הם מרגשים, מסקרנים, עומדים על קצה הלשון".
"סודות רעים, לעומת זאת, הם מידע על משהו שפוגע בילד או במישהו אחר. שמירת סוד 'רע' לא גורמת התרגשות, אלא להפך: תחושות כמו אשמה, פחד, עצב.
"סודות רעים הם סודות שקשורים לאלימות, עשיית עוול, הצקות, חרם, נגיעות בגוף. לדוגמה: מידע על חרם בכיתה, מילים לא יפות בפייסבוק, או חבר שמספר שהמורה מציקה לו, או שמישהו מרביץ לו".
"שלא כסודות טובים, סודות רעים אסור לשמור: חובה לספר. חשוב לומר לילד שאם הוא מתלבט אם לשתף בסוד של ילד אחר או לא, הוא יכול לבוא אלינו עם הסוד ואנחנו נעזור לו להחליט. אם קשה לו לשתף אותנו, אפשר להציע מישהו אחר להתייעץ איתו: אח גדול, דודה, בן דוד יותר בוגר או היועצת בבית הספר".
ומתי אנחנו חייבים לברר מה הסוד, גם אם הילד לא מספר?
"כשיש חשד לפגיעה בילד – בין אם מדובר בהצקה, בחרם, בפגיעה רגשית, מינית או פיזית. במקרה כזה חשוב לברר מה קורה גם אם הילד לא מספר. אפשר לפנות לאחים הגדולים, לגננת או למחנכת, או לכל מי שיכול לשפוך אור על מה שמתרחש".
האם אפשר לשמור סוד מאבא?
מה עושים אם הילד שיתף אתכם בסוד, אבל ביקש לא לשתף את ההורה השני?
"תלוי אם הסוד קשור להורה השני או לא", עונה בלונדר־רון. "אם הסוד קשור לעניינים נשיים או גבריים, לגיטימי לשמור אותו. טבעי למשל שבת תספר לאמה שהיא מאוהבת בבן מהכיתה או שקיבלה מחזור, ולא תרצה לספר לאבא. בכלל, במשפחות רבות שיחות רגשיות - כולל סודות - נתפסים כתחום של אמא. חשוב לדבר מראש עם בן הזוג ולסכם שיש דברים שאתם לא מספרים לו, ושאתם סומכים על שיקול הדעת של שניכם לגבי זה.
"אם הסוד כן רלוונטי להורה השני, חשוב לברר למה הילד לא רוצה לספר: האם הוא חושש שאבא יכעס? האם הוא חושש שאמא תיפגע? האם הוא מתבייש? חושש להיענש? במקרה כזה, שווה להעלות את השאלה האם שיתוף של ההורה בסוד יכול לפתור משהו, ולהציע אולי לספר יחד. המסר צריך להיות: 'אני חושבת שאבא ישמח שתשתף גם אותו'."במקביל, חשוב לדבר עם בן הזוג: אמנם לא לספר את תוכן הסוד, כי זו מעילה באמון, אבל כן לומר שהילד חושש לשתף איתו, ולהציע לו לחזק את התקשורת הרגשית עם הילד – לבלות איתו יותר זמן, לשדר לו יותר קבלה, ליזום עם הילד שיחות רגשיות".
"חשוב שבן הזוג השני לא יגיד לילד: 'אמא סיפרה לי שלא רצית לספר לי משהו', כי אז הילד יפסיק לדבר גם עם האם. תפקידו של ההורה שמספרים לו סוד להיות המתווך: לעודד את הילד לספר להורה השני, ולעודד את ההורה השני לחזק את הקשר הרגשי".
ואיך ההורה שלא מיודע אמור להתמודד עם זה? זה פוגע מאוד.
"אפשר להיפגע, אבל עדיף 'לעשות חושבים', לבדוק אם זו נורת אזהרה שמעידה על התרחקות. חשוב לזכור שבקשר עם ילד יש עוד דברים חוץ מסודות: אם הילדה בוחרת לספר לאמא סודות חברתיים, אבל נהנית לשחק עם אבא ולדבר איתו על נושאים אחרים, זו לא באמת בעיה. זה בסדר שילדים מעדיפים לעשות דברים שונים עם ההורים. השאלה אם יש תחומים אחרים שבהם קיים קשר טוב ומשמעותי".
מתי אסור לנו להסכים לא לספר להורה השני?
"כאשר מדובר בפגיעה בילד. במקרה כזה חייבים לשתף גם את הצד השני. בנוסף, אם קיים דפוס שבו באופן קבוע רק אחד ההורים שומע סודות והשני לא, בלי קשר למין ההורה, כנראה שיש כאן ניסיון של הילד ליצור קואליציה עם אחד ההורים, על חשבון הקשר עם השני, ואת זה לא כדאי לעודד".
ומה אם ההורים גרושים?
"במקרים כאלה לפעמים לילד יש סיבה טובה לא לספר", עונה בלונדר־רון. "חשוב לשקול במקרה כזה מהי טובת הילד: האם לשדר תיאום ושיתוף פעולה בין ההורים, או לשמור על הילד מתגובה בעייתית של ההורה השני".
איך נעודד אותם לשתף אותנו?
איך נהפוך להורים שהילדים רוצים לשתף בסודות? לאלה שמהווים כתובת אמיתית לילדים? בלונדר־רון מציעה את הכללים הבאים:
- שתפו אותם ברגשות שלכם. הדרך הטובה ביותר ללמד ילדים לשתף, היא להוות להם מודל. השתדלו שהשיח בבית יהיה שיח רגשי – אל תדברו איתם רק על שיעורים, מטלות והסעות, גם על התלבטויות, התרגשויות ותחושות שלכם.
- אל תגיבו באימפולסיביות למה שהם מספרים. אם ילד רואה שאתם קודם כל כועסים, שופטים או מבקרים אותם – הם לא ישתפו אתכם. נשמו עמוק וראו איזה דבר טוב אתם יכולים לומר להם על מה שהם מספרים.
- הבהירו להם שאתם תמיד לטובתם. המסר צריך להיות: "אנחנו תמיד איתכם, לא משנה מה תגידו ומה תספרו". גם אם הם לא יאהבו את מה שיש לכם לומר, הקפידו להסביר למה זה לטובתם.
- כשאתם רואים שמשהו יושב על לבם, שאלו. אם הם לא רוצים לשתף, הציעו שרק תקשיבו להם, בלי להגיב, או שיאמרו לכם רק מה הנושא הכללי. הגדירו להם מתי הם חייבים לספר סוד. הזכירו מה הם הקווים האדומים, שמחייבים עירוב מבוגר כלשהו (שאינו חייב להיות אתם): כאשר יש פגיעה בהם או בילד אחר; כשיש אלימות, הצקה, חרם, פגיעה רגשית או פיזית.
- הפרידו בין הילד לבין האירוע. גם אם הילד מספר על אירוע שלא מוצא חן בעיניכם, הסבירו שאותו אתם אוהבים תמיד, ושאינכם כועסים עליו – אלא על מה שקרה. והכי חשוב: אל תענישו על גילוי סוד.
- שחקו משחק תפקידים. עם ילדים צעירים, אפשר להציע לשחק משחק תפקידים (דרך בובות או משחק בדמויות גיבורים) תוך כדי משחק, אפשר לשאול: 'גם לך קרה משהו כזה? גם בגן שלך יש מקרים כאלה?'
- שמרו על הפרטיות שלהם. אל תשתפו בסודות שלהם אנשים אחרים. "סודות טובים הם סודות שלא פוגעים באף אחד. הם פשוט מידע שהילד מעדיף לא לחלוק. לדוגמה, מידע על כך שהילד מאוהב בילדה מהכיתה. סודות רעים הם מידע על משהו שפוגע בילד או במישהו אחר. למדו את הילדים שסודות כאלה חובה לספר"
