באחד מימי חמישי אני מגיעה לבית מפעל הפיס בתל אביב. בלי מסכה ובלי חורים לעיניים. לא מילאתי. לא זכיתי. חנפנים, תחסכו טלפונים. באתי כדי להצטרף לבוקר בחייה של אראלה איידינגר - האישה שמאחורי הטלפון. איזה טלפון?! ברור, הטלפון הזה, זה שמגיע פתאום ומבשר למישהו ששפר עליו מזלו (תמיד מישהו אחר) "מזל טוב, זכית במיליון שקל וחצי!". "ואני", היא אומרת, "אף פעם לא יכולה לצפות מה תהיה התגובה מעברו השני של הקו".
זה לא תמיד וואווווו גדול ומתעלף כזה?
"בכלל לא. יש כאלה שמגיבים באדישות, אחרים בספקנות, ויש גם תגובות כועסות מאלה שבטוחים שאני מ'פספוסים".
אראלה איידינגר היא אחראית שימור ושירות באגף קשרי הלקוחות של מפעל הפיס. אישה נעימה, מעודנת ועניינית, עסוקה מאוד, ובעיקר, נורא נורא אופטימית. איך לא. בבוקר בו אני מצטרפת אליה נערכת ההגרלה השבועית. בצהריים, אראלה תבשר לאחד המנויים על מיליון שקלים וחצי, ולשניים אחרים על מכונית שברולט אוואו ביג. אני אשב לצדה ואקח חלק בחלום הקולקטיבי.
שמונה ילדים ומיליון שקלים וחצי
השעה 12:30, אני עולה לקומה השלישית. על החלון בחדרה של אראלה ניצב עציץ רקפות שמחכות לחורף. פתקה קטנה מוצמדת אליו: "לאראלה, מהקיבוצניק שגרמת לו לרקוד ריקוד אינדיאני". איידינגר מחייכת: "זה מבחור צעיר שהיה בנסיעה כשהודעתי לו על זכייה במכונית, והוא צרח וצעק תוך כדי נהיגה ולא הצליח להירגע: 'וואו, וואו, האו האו', זה נשמע ממש כמו נביחות, ואז הוא עצר את הרכב בשולי הכביש, שם אותי על הרמקול, דפק על המכונית וצעק: 'אני רוקד עכשיו, אראלה, הנהגים חושבים שהשתגעתי'". כשהגיע לקבל את המסמכים של הרכב, הוא הביא את העציץ.
אחרי הסיפור הזה היא מחייגת לזוכה שמספר המנוי שלה עלה בגורל באותו בוקר. מדובר בפרס הראשון - מיליון שקלים וחצי. על צג המחשב שלה מופיעים פרטי הזוכה: אישה כבת שבעים מאחת הפריפריות היותר עניות באזור המרכז. מה שמביא אותי להרהור חיובי, שהנה, ככלות הכול, יש לפעמים קצת חסד בעולם.
"דינה, אני רוצה לאחל לך מזל טוב. זכית במיליון שקלים וחצי". שקט קצר משתרר מעבר לקו.
"תודה רבה, ברוך השם", מתעשתת הקשישה. "
ועד יום רביעי או חמישי הבא", ממשיכה אראלה בקול מלא חדווה, "ייכנסו לחשבון הבנק שלך מיליון שקלים וחצי".
"שמונה ילדים יש לי, ונכדים, ברוך השם. מודה לך", גרונה של האישה ניחר, "בדיוק חזרתי עכשיו מהרופא, הגב, זה כאבים שלא נדע, כמו צירי לידה..."
"אז הנה קצת נחת", מגיבה אראלה.
שרק לא יתחילו לטפס עליה כל מיני פושטי יד.
"לא בטוח שהיא תמהר לספר על הזכייה הזו. יש כאלה שמיד אומרים לי: 'אני מקווה שלא תפרסמו ולא תגידו כלום, כי גם הילדים וגם אשתי לא יודעים מזה'. או, למשל, מתקשר אלינו בחור, אומר לי: 'צלצלתם לאמא שלי, הודעתם לה לפני שעה שזכתה, היא מבוגרת, ואני רוצה לברר אם זה נכון'. אני אומרת לו שאנחנו לא מוסרים פרטים, אלא לזוכה בלבד, ואז הוא אומר לי: "את לא מבינה, מדבר הבן הטוב שלה".
קשוחים מול הבוכים
"יש כאלה שחושבים שאני מתחזה או מטרידה. למשל, יש אישה שזכתה בפרס הגדול. ביקשתי לאמת איתה פרטים לפני שאני מבשרת לה, והיא ענתה: 'עד שאני לא מקבלת מכתב רשמי, אני לא נותנת לך שום פרט ולא ממשיכה בכלל את השיחה הזו.' ניסיתי להסביר לה שזה הנוהל, והיא, בטון קשוח עוד יותר, אומרת: 'את שומעת מה שאני אומרת לך?' לא נותרה לי ברירה אלא לומר לה: 'או-קיי, שיהיה לך ערב טוב' ולסגור את הטלפון. כעבור מספר ימים, כשנכנס הכסף לחשבון שלה, וגם הדואר הרשום הגיע, היא טלפנה למוקד וביקשה לדבר איתי. התנצלה".
לך יש מנוי?
"כן".
זכית כבר במשהו?
"עוד לא."
מה תעשי בכסף, אם תזכי?
"לא יודעת. אולי אקנה דירה, שתהיה לבנות".
יצא לך לבשר על זכייה למישהו שאת מכירה אישית?
"יצא לי להתקשר לחברה מהתיכון. מדי פעם אנחנו מדברות בטלפון, והנה, המחשב מעלה את השם שלה. טלפנתי אליה, ואחרי שצחקנו וקשקשנו, היא שואלת: 'למה את מתקשרת ביום חמישי, זכיתי במשהו?' עניתי: 'כן', והיא שוב צחקה. היה לי קשה מאוד לשכנע אותה שאני רצינית".
"את צוחקת עליי, נכון?"
היא נולדה כאראלה טיראן לפני 52 שנה בשכונת הבוכרים בירושלים. אביה היה אזרח עובד צה"ל. אמה הייתה תופרת. היא בת בכורה מבין שבעה. היא למדה בתיכון רנה קאסן בירושלים. בצבא שירתה בחטיבת צנחנים ואחרי השירות הצבאי עבדה בסניף ההסתדרות במזרח ירושלים. בגיל 22 נישאה ליונה איידינגר מתל אביב, צייר, בוגר הפקולטה לאמנות ולפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, שעובד כקבלן שיפוצים ("עם לידת הבת הבכורה שלנו הבנו שצריך גם להתפרנס").
הם הורים לשתי בנות. גל, 26, יוצאת להקת צבאית, תלמידה בבית הספר למוזיקה 'רימון', זמרת העובדת כיום על דיסק ראשון, ודין, בת 20, ציירת שפניה ללימודי אמנות ו"כבר מצליחה להתפרנס מן הציור". בילדותה ,היא מספרת, היה לסבה דוכן מפעל הפיס בתחנה המרכזית הישנה בירושלים. לפעמים הייתה באה וממלאת אצלו טורי לוטו בשביל אנשים "שרצו שמישהו אחר ימלא להם את המזל". זה היה לפני שהגיעו המכונות האוטומטיות. אז עדיין לא תיארה לעצמה שזה יהיה המזל הפרטי שלה. באוגוסט 1982 נענתה למודעה בעיתון. במפעל הפיס בדיוק הקימו את מחלקת המנויים.
המחלקה נועדה לתת מענה לקבוצה גדולה של אנשים שאינה מגיעה לנקודות המכירה, בעיקר אנשי צווארון לבן שהתביישו לעמוד ליד דוכני מכירה. אמרו להם: 'תעשו מנוי, המזל כבר יגיע אליכם.'" ממשרה כפקידת אחד המנהלים הפכה לסגניתו של ראש המחלקה, יעקב מיימון, והיום היא אחראית לשירות לקוחות.
בינתיים ב' מהדרום משיבה לטלפון. על המחשב של איידינגר, בנוסף על פרטי המנויה, מפורטים גם השיחות שהתבצעו עמה. ב', כך עולה, הצטרפה כמנוייה בשנת 2005. שנה לאחר מכן ביקשה לבטל את המנוי. אמרה שזה מסיבות כלכליות. אחרי שכנוע השאירה את הכרטיס ברשותה. "שלום", אומרת אראלה, "אני מדברת עם ב'?"
"כן."
"מדברת אראלה ממפעל הפיס", היא מאמתת את כל הפרטים ומביאה את הבשורה: "אני רוצה לאחל לך מזל טוב. זכית במכונית שברולט."
"אני רוצה לבכות. איך שימחת אותי. חשבתי שעובדים עליי. יה, איזה צמרמורת. רגע, הבן שלי, הבן שלי מתחתן בשבוע הבא. "יאללה, אני לא מאמינה. אני מתנצלת שאני ככה. תאמיני לי. מתי היא תבוא, המכונית?"
"תוך 45 יום. תצטרכו לבוא כדי לקבל מסמכי רכב, ולהכין תעודת ביטוח כדי שהרכב יירשם על שמכם".
"אי אפשר קודם?" מתעשתת ב', "הוא מתחתן בשבוע הבא. את לא יודעת איזה מתנה זו תהיה בשבילו".
"תוך שבוע ימים תקבלו דואר רשום, יזמינו אתכם לבית מפעל הפיס, לבוא, למלא מסמכים..."
"תנסי קודם, טוב?"
אלוהים, תן לי טיפת מזל
יש כאלה שהמזל רודף אותם. כזו היא משפחת ל' מאזור השרון, הזוכה השנייה במכונית. לפני כשנתיים הם זכו ב-125 אלף שקל. עכשיו מגיעה השברולט. אראלה, באצבעות נחושות, מחייגת אליהם. מילא שהמזל רודף אחריהם, אבל הם עוד מטיילים בחו"ל.
"אבא ואמא לא בארץ", מודיע הקטין המשיב לטלפון ומוסר לאיידינגר את מספר הטלפון הסלולרי שלהם. "שלום, גב' ל'", משיגה אותה אראלה, "אני רוצה להודיע לכם משהו, אבל אני צריכה לברר ולאמת פרטים".
האישה מאששת את פרטיה בטון שמזכיר מישהי שמודיעים לה שהגיע שליח עם חבילה לביתו. "מזל טוב, זכיתם במכונית חדשה, תתחדשו". "איזה סוג?" אין ספק שמדובר בזוכה מעשית מאוד. "שברולט אוואו", מדייקת אראלה. "איך ההרגשה?" "לא יודעת. מרגש מאוד". "זכיתם לפני שנתיים ב-125 אלף שקל. אותו כרטיס, על שם הילד". "כן. כנראה שהילד מביא לנו מזל", שומעים סוף סוף את החיוך מבעד לקול שמעבר לים.
"הייתה מישהי שצלצלתי להודיע לה על מיליון שקלים וחצי. השיחה איתה הייתה נורא קטועה. אני שמעתי אותה, אבל היא לא שמעה אותי. ואז, לפני שניתקתי כדי לחזור ולחייג אליה שוב, אני שומעת אותה שרה בזיוף איום ונורא: 'אלוהים, תן לי טיפת מזל', השיר הזה של זהבה בן.
"התקשרתי אליה שוב, 'את שומעת אותי? שאלתי. היא אמרה שהיא שומעת. 'אז גם אלוהים שמע אותך', אמרתי ובישרתי לה על הזכייה, והיא, אחרי הצעקות והשמחה, פתאום נבהלת, 'את שמעת ששרתי? יו, איזה פדיחה. את בטח מ'פספוסים". "היא הייתה גם נבוכה מזה ששמעתי אותה שרה וגם חסרת אמון. שנייה לפני כן היא שרה 'תן לי טיפת מזל'. דקה אחרי זה אני מבשרת לה על הכסף. אנשים לא יכולים להכיל את זה מיד בהתחלה. בכלל, קשה לעכל מיד סכום כזה. לכן התגובות הלא צפויות".
ומנקודת המבט שלך, איך היית מתארת חוצפה ישראלית?
"זו לא חוצפה", היא מסרבת להטיל דופי בזוכים, "אבל אם אני מצלצלת למישהו לבשר על הזכייה הגדולה והוא אומר לי: 'יופי, הגיע הזמן, אני כבר חמש שנים מנוי וחוץ ממכונית לא זכיתי בכלום', אז את יודעת... ויש את אלה שמיד שואלים אותי: 'אז מתי ייכנס הכסף לחשבון?' ואני אומרת: 'תוך שבוע', ואני שומעת: 'למה לא לפני זה?"
אני צוחקת, גם אראלה צוחקת. הזוכים של היום, יום חמישי, צוחקים. ורגע לפני שאני הולכת משם אני מבקשת: "תתקשרי, אראלה, תתקשרי", ומצדי היא יכולה להתקשר אליי בכל שעה, בכל רגע, באמצע הלילה, באמצע היום - אני תמיד אהיה שם כדי לקבל את הטלפון שלה.
