אבא ואמא שלי
גדלתי בהרצליה פיתוח כבתם הצעירה של איילה טל-לסם, עורכת דין, ועמיחי טל, ממייסדי חברת "ווקל טל", שהייתה החברה הראשונה שיצאה לשק עם דיבור בטלפון דרך האינטרנט והייתה בין מצליחות בעולם. לאבא ולסבא היו כמה חברות בשוויץ. כיום אבא עובד בחברה לאבטחת מידע של מחשבים. הוריי התגרשו כשהייתי בת תשע.
אמי היא אחת האנשים החשובים לי בעולם. היא נשואה בשנית ומתגוררת כיום בתל אביב. היא תמכה בי לאורך כל חיי בצורה אינסופית. בלעדיה לא הייתי מעזה לעשות שליש מהדברים שהעזתי לעשות. אבא שלי הוא איש מדהים, מצחיק, יש לנו אותו חוש הומור, בעבר היינו רואים יחד סרטים מצוירים וצוחקים למוות. הוא נישא מחדש, יש לו שתי ילדות מקסימות, וגם הוא גר כיום בתל אביב. המשפחה שלו מקסימה. הוא יתקן אותי ויגיד "המשפחה שלך", וזה נכון. אני אוהבת אותם ואנחנו בקשר מצוין.החרם בבית הספר
זה התחיל בכיתה ה' או ו' ונמשך לתוך החטיבה. אני לא יודעת למה זה קרה. זה היה מיקרוקוסמוס של עולם המבוגרים, התנסות ראשונה בהליכות חברתיות, ואני רק זוכרת שהייתי לבד ושכל הזמן קיוויתי שזה ישתנה, שמחר אגיע לבית הספר ויהיה לי טוב. הילדים צחקו עליי שיש לי שיניים של שפן ושאני שוויצרית. מה עוד הם אמרו עליי בדלתיים סגורות, אני לא יודעת.
אני עדיין רואה לפעמים בהרצליה את הילדים מהכיתה, אבל אין לי כוונה להתפייס איתם. לא סלחתי. מי שהיה רע אליי, יודע. אני מקווה לפחות. אני רוצה לחשוב שהם התבגרו קצת וחוו את הסטירות האמיתיות של החיים.תיכון תלמה ילין
ה ט' התחלתי ללמוד בבית הספר לאומנויות "תלמה ילין" בגבעתיים. זו הייתה חוויה מתקנת. התפתחתי שם, וגם הבנתי שאני באמת אוהבת משחק ושירה. אני זוכרת יום אחד משמעותי. עדיין היה לי גשר על השיניים, אבל השיער כבר התארך ונראיתי נשית יותר. עמדתי במסדרון, ופתאום עבר השמיניט יהודה לוי, שכולן היו מעולפות ממנו ומעומר ברנע שלמד איתו. פתאום יהודה נעצר ואמר למישהי שעמדה לידי, תוך שהוא מסתכל עליי: "איזה יפה היא". הייתי המומה. הבטן נפלה לי לתחתונים. נהייתי אדומה כמו סלק. אני לא אשכח את זה לעולם. אחרי כמה שנים אמרתי לו: "אתה אחראי לשיקום האגו שלי".
צבא
לא התקבלתי ללהקה צבאית, אז הלכתי לתיאטרון צה"ל. די מהר גיליתי שזה תיאטרון על צה"ל ובשביל צה"ל, ובכלל, לאיזה חייל בגבול יש סבלנות לראות הצגה? אחרי חצי שנה של הופעות הצמידו אותי לרס"רית של היחידה כי לא היו הופעות. ועם זאת, אני שמחה על השנתיים האלה בצה"ל. הייחוד הזה, שהייתי בצבא, מאוד מתרשמים ממנו בחו"ל, כאילו הייתי בקומנדו הימי. הם בכלל חושבים שכל הישראלים יכולים לפרק אותם עם הזרת. שיחשבו.
המעבר ללוס-אנג'לס
המורה למשחק שלי בכיתה ט', אברהם דנה, היה צורח עלינו: "אף פעם אל תקפצו מגובה דשא". כלומר, אן אתה כבר הולך לקחת סיכון ולקפוץ, אז אל תיקח "סיכון בטוח". אני החלטתי בגיל עשרים לא לקפוץ מגובה דשא. לא פחדתי לעזוב. מגיל צעיר ראיתי עולם והייתה לי אנגלית טובה, ומבחינתי לא הייתה אופציה אחרת.
כמה חודשים לפני שעזבתי את הארץ נסעתי לביקור בלוס אנג'לס כדי לראות אם אצליח לזמן לי פגישות עם מנהלים. פגשתי את מי שהיה המנהל שלי בשנתיים הראשונות שם, והוא סידר לי אודישן ארבע ימים לאחר הנחיתה. קראתי טקסט עם המלהקת, ומול עיניי היא התקשרה אליו ואמרה: "תודה ששלחת לי אותה, מצאתי את הבחורה". כך התקבלתי לסדרה "ורוניקה מארס" כבר שבוע הראשון בלוס אנג'לס. עוד לא הבנתי כמה זה נדיר. אני זוכרת שאמא שלי אמרה: "אם לא ילך, לפחות תדעי שניסית", ואני אומרת לעצמי: "היקום ייתן לי סימן שעשיתי את הצעד הנכון". כשזה קרה, התקשרתי לאמא ואמרתי: "קיבלתי סימן".
________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________
עוד לאשה:
_________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________
קריירה
בשבע השנים האחרונות היו לי לפחות עשרים מקרים של כמעט. יש כל כך הרבה משתנים בקבלת תפקיד בהוליווד. הרבה פעמים זה לא קשור לביצוע התפקיד, ואני חייבת להוריד ממני את המשקל הזה, אחרת אתפורר תחת הלחץ. בשנים שאני באל-איי קיבלתי תפקידי אורח בסדרות "ורוניקה מארס", "על טבעי", "קיין", "CSI", "פשע מן העבר", הלוחשת לרוחות", "אביר על גלגלים" ו"קורא המחשבות". הצטלמתי לקומדיית הנעורים, "Talking 5", שהוקרנה בפסטיבל הסרטים טרייבקה, בסרט הפעולה "חצי מת ב-2", ולסרט "אנדוקיומנטד" לצד סקוט מכלוביץ. שיחקתי לאחרונה בסדרה חדשה לגמרי, The Killing שעלתה לפני חודשיים ברשת, AMC זו שעושה את הסדרות הכי טובות, כמו "מד מן" ו"שובר שורות". למען התפקיד צבעתי את השיער בחום, ואני מחזיקה אצבעות שתפקיד האורח שלי יחזור בעונה הבאה.
בעלי, מרקוס פראז
הכרנו בכיתת משחק של המורה ג'סמין ג'ונס. זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. מרקוס מבוגר ממני בעשרים שנה. הוא שחקן ויוצר שמביים הצגות תיאטרון ומלמד משחק. התרשמתי מהכישרון שלו אבל היינו רק ידידים, ובכל זאת היה שם משהו נוסף, שלא הבנתי מהו. כשהוא נכנס לחדר, הייתי מרגישה אותו ויודעת שהוא שם, וזה הרגיע אותי. זה משהו שמעולם לא הרגשתי. התחתנו ביוני, 2007 ואנחנו חיים בואלי של לוס אנג'לס. לחיות עם שחקן זה אסון רק אם אתם מתמודדים על אותו תפקיד. כל עוד בעלי הוא לא בחורה בת 27 שעד מזמן הייתה בלונדינית, אנחנו נהיה בסדר.
הסדרה "ילדי ראש הממשלה"
חיפשתי פרויקט מתאים, והסדרה "ילדי ראש הממשלה" נראתה לי הכי מעניינת, מה גם שהם היו מוכנים לעבוד עם לוח הזמנים שלי, שזה אחד הדברים הכי חשובים מבחינתי. אני מגלמת בסדרה את ליבי, בתו של ראש הממשלה. יש שם יחסים לא יציבים עם אמא שלה ועם האבא. היא נורא רוצה להיות חלק מהמשפחה ולהרגיש שצריכים אותה בכל מה שעובר על אבא שלה, והיא כל כך רוצה שאבא יגיד לה שהוא גאה בה. היא לא עקבית במה שהיא רוצה לעשות עם עצמה. היא כל כך שונה ממני.
* הראיון המלא עם אלונה טל בגיליון החג של "לאשה"
