אלון הגר

רבקה, מורה למוזיקה בת ‭,40‬ לא תיארה לעצמה עד כמה הבגידה של בעלה תהפוך להכרזת העצמאות שלה. שבועות מרגע הגילוי היא כבר הייתה אם חד הורית הגולשת להנאתה באתרי היכרויות. לא עברו יותר מדי דייטים עד שמצאה את עצמה עם בן זוג חדש ואטרקטיבי - הגבר הראשון שבפניו חשפה את הפנטזיה שלה ועמו מימשה אותה: לעשות שלישייה עם אישה. רבקה, לא לסבית וגם לא ממש ביסקסואלית, חיכתה שנים לרגע השחרור של המיניות שלה. "זה כל הזמן חיכה שם‭,"‬ היא אומרת, "מעין היריון שהתפתח שנים, היריון של התשוקה שלי‭."‬

רבקה היא רק אחת מבין עשרות מרואיינים, פסיכולוגים, אנתרופולוגים, סקסולוגים, ביולוגים ונשים, המקובצים בספר הפרובוקטיבי "מה נשים רוצות? - הרפתקאות בחקר התשוקה הנשית "What Do Women Want: Adventures in the Science‬‭,of Female Desire".

מגובה בסדרה ארוכה של מחקרים מנסה המחבר דניאל ברגנר, סופר וכתב מגזין ב"ניו יורק טיימס‭,"‬ לערער את כל מה שנדמה לנו שאנו יודעים על התשוקה המינית של נשים. יותר ממאה שנה, הוא טוען, הספרות המקצועית משכנעת אותנו שנשים הן יצור כבוי למדי. אפילו פרויד, שראה בדחפים המיניים מרכיב מרכזי באישיות האדם, קבע בחלק מכתביו כי לנשים יש "אינסטינקט מיני חלש יותר‭."‬ את האגדה, כותב ברגנר, המשיכה להפיץ הפסיכולוגיה האבולוציונית, ובהשפעתה אנחנו ממשיכים להאמין שנשים נאמנות מטבען, ממוקדות בהולדה ובהישרדות ילדיהן, וזאת בניגוד לגברים, המתוכנתים לפזר את זרעם בין פרטנריות שונות ולהבטיח בכך את העברת הגנים שלהם.

חושקות בכל המינים

נכון, מבחינה מינית גברים הם חיות, כותב ברגנר בספרו, ולא משנה עד כמה נאלף אותם: טבעם האמיתי יחשוף את עצמו באמצעות צפייה בפורנו, התנהגות מינית חסרת עכבות או נעיצת מבטים בנשים ברחוב. אבל מי אמר, הוא תוהה, שגם בנשים לא טמון הפוטנציאל להיות חיות? על אותה שאלה בדיוק ניסתה להשיב הפסיכולוגית ד"ר מרדית' צ'יברס מאוניברסיטת קווינס שבקנדה, שאת ממצאי מחקריה, שפורסמו בעשור האחרון בכמה וכמה כתבי עת מדעיים, מביא ברגנר בחלקים נרחבים בספרו. ד"ר צ'יברס השתמשה במחקריה בפלתיסמוגרף, מכשיר המודד שינויים בנפח הדם ובקצב הדופק. בגרסה מחקרית זו, שפופרת הפלתיסמוגרף, ובה נורה מיניאטורית וחיישן אור, מוקמה בתוך איבר המין של הנבדקות. הנשים, חצי שכובות, צפו בסדרת סרטוני פורנו שהוקרנו על מסך מחשב גדול. השפופרת האירה בקרניה את קירות הנרתיק וקראה את האור החוזר. בדרך זו נמדדה זרימת הדם לאיבר המין, ובאמצעות מדידה זו היה אפשר להעריך אובייקטיבית מה מעורר תגובה פיזית.

הנבדקות, סטרייטיות או לסביות, צפו בסצנות סקס בין גברים לנשים, בין נשים לנשים, בין גברים לגברים ובין זוג שימפנזים ננסיים. במקביל לבדיקתן באמצעות הפלתיסמוגרף, הן לחצו על שלט רחוק שבאמצעותו דירגו את תחושות העוררות שלהן. ההתאמה בין המדידות הפיזיולוגיות ובין הדיווחים העצמיים התגלתה כנמוכה למדי: על פי מדידות הפלתיסמוגרף, הנשים התעוררו מינית מכל הסצנות ולא משנה מי הדמויות שהשתעשעו על המסך. אלא שהדיווחים העצמיים של הנבדקות סתרו לחלוטין את ממצאי המדידות הפיזיולוגיות. הנשים, ולא משנה מה נטייתן המינית, דיווחו כי הן אדישות לשימפנזים הננסיים. מידת העניין המוצהרת שלהן בצפייה באישה מאוננת או מקיימת סקס חד מיני הייתה פחותה משמעותית מכפי שהראו איברי המין שלהן, והרייטינג של סרטוני הפורנו ההומואי היה נמוך אף יותר. גם אצל הלסביות היה פער בין הדיווחים האובייקטיביים לסובייקטיביים: מידת העניין המוצהרת שלהן בצפייה בגבר מאונן או בסקס הומוסקסואלי הייתה פחותה מכפי שהראתה העוררות באיברי מינן.

האם רק נשים אינן מודות במשיכה המינית האמיתית שלהן? מתברר שכן. כשד"ר צ'יברס עשתה מחקר מקביל בקרב גברים הומואים וסטרייטים, התוצאות היו שונות לגמרי. בניגוד לנשים, בהשוואה בין המדידות האובייקטיביות לדיווחים הסובייקטיביים של הגברים לא נמצאו הבדלים מובהקים - הגוף והמוח של הגברים סיפרו את אותו הסיפור.

אלגנטיות זה שם המשחק. גם נשים נדלקות מצפייה בסרטים כחולים, הן פשוט לא תמיד מודות בכך (ציום: שאטרסטוק)

אלגנטיות זה שם המשחק. גם נשים נדלקות מצפייה בסרטים כחולים, הן פשוט לא תמיד מודות בכך (צילום: שאטרסטוק)

מרבות יותר בפרטנרים

איך אפשר להסביר את הפער בין מה שהנשים טענו שהן חוו למה שאיברי המין הראו?

שני מחקרים שערכה טרי פישר, פסיכולוגית מאוניברסיטת אוהיו, ארצות הברית, מתפרסמים לראשונה בספרו של ברגנר ומנסים ליישב את הסתירה. במחקר אחד ביקשה פישר מהנבדקים, כולם סטודנטים, לפרט את מספר הפרטנרים המיניים שלהם. בקבוצה אחת התבקשו הנבדקים למסור את התשובה לסטודנט עמית; בשנייה הובטח להם שהתשובות יישארו אנונימיות; ובשלישית הם חוברו לפוליגרף מזויף. נמצא שהנשים שחשבו שהן מחוברות לפוליגרף דיווחו על מספר פרטנרים גבוה ב־‭70%‬ ממספר הפרטנרים שעליו הצהירו אלה שחששו כי סטודנט צופה בהן.

בעוד שד"ר צ'יברס, שחקרה תגובות לצפייה בפורנו, מסבירה את תוצאות מחקריה בכך שנשים פחות מחוברות מגברים לתחושות הגוף שלהן, פישר סבורה שנשים מכחישות במכוון את התשוקות המיניות שלהן בגלל חשש מאי התאמה לנורמות החברתיות "המאפשרות לנשים הרבה פחות חופש מיני מזה שלו זוכים הגברים" כדבריה.

ד"ר ג'ים פאוס, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קונקורדיה הקנדית, המצוטט אף הוא בספר, מצטרף לתפיסה הזאת וטוען שהסתרת התשוקות המיניות פועלת בשירות פחדיהם של הגברים. "מדוע הכנסנו את המיניות של האישה לתיבת פנדורה? למה אנחנו דואגים לכך שהתשוקה של האישה תישאר כבושה‭,"?‬ הוא תוהה, "אנחנו פשוט פוחדים שאם נפתח את התיבה ניתן בידי הנשים שליטה. נהיה חשופים לבגידה ומה לא. אי אפשר לדעת מה ישתחרר מתוך התיבה‭."‬

מעדיפות גברים זרים

במחקר שפורסם ב־2012 בכתב העת ‭,Archives of Sexual Behavior‬ המוצג אף הוא בספר, שמה לב ד"ר צ'יברס לממצא מרתק חדש: משיכה לגברים זרים. גם במקרה הזה הנשים מסרו דיווחים הפוכים: הן הצהירו שזרים מגרים אותן פחות ממוכרים, אך המדידות הפיזיולוגיות הראו שלא רק שהזרים מסעירים אותן, לגברים מוכרים, כפי שהעידה זרימת הדם לנרתיקן, הן היו כמעט אדישות לחלוטין.

הממצאים האלה לא מסתדרים כמובן עם התפיסה המסורתית שהמשיכה המינית של נשים מתעצמת ככל שנוצרת קרבה רגשית גדולה יותר, אבל בהחלט מתיישבים עם ממצאים של כמה מחקרים עדכניים. שרה מוריי וד"ר רובין מילהאסן מאוניברסיטת גולף בקנדה, שמחקרם התפרסם בשנה שעברה בכתב העת
‭,Sex & Marital Therapy‬ חקרו 170 זוגות החיים יחד בין שנה לתשע שנים, ומצאו כי עוצמת המשיכה המינית של נשים לבני זוגן יורדת ככל שהקשר ארוך יותר. לעומת זאת, לא נמצאה ירידה מובהקת בתשוקה של גברים לבנות זוגן. לורן דנרסטיין, פסיכיאטרית אוסטרלית, שגילתה ממצאים זהים במחקר אחר על נשים בגיל המעבר, שוללת את האפשרות שהדבר נובע מבעיה הורמונלית. "עם פרטנר חדש‭,"‬ היא מצוטטת בספרו של ברגנר, "הן יתגברו בקלות על הבעיה ההורמונלית‭."‬

לא מונוגמיות מטבען

האם ייתכן שגברים אינם היחידים שנמשכים אבולוציונית לכמה פרטנרים במקביל? פרופ' שרה בלפר הרדי, פרימטולוגית ופרופסורית לאנתרופולוגיה מאוניברסיטת קליפורניה, ארצות הברית, היא אחת מבין שורה של מדענים המצוטטים בספר ומאמינים, על בסיס מחקרים בבעלי חיים, שהתשובה היא בהחלט כן. יתרה מזאת, לדבריהם, נשים בנויות מטבען לסקס עם כמה פרטנרים וזאת לא רק לאורך חייהן אלא גם במהלך אקט מיני יחיד. איך לא ידענו את זה קודם? האורגזמה של נשים נחשבה על ידי פסיכולוגים אבולוציוניים לתוצר נלווה של האקט המיני, שנתפס כחסר משמעות וכמשהו שאין לו השפעה על הרבייה. לפי פרופ' הרדי, אותם פסיכולוגים התעלמו כנראה מכמה עובדות: מספר קצות העצבים בדגדגן כפול ממספר קצות העצבים באיבר המין הזכרי, לנשים לוקח יותר זמן להגיע לאורגזמה, וחלקן מסוגלות לחוות כמה שיאים בזה אחר זה. לדבריה, המאפיינים הייחודיים האלה של מיניות האישה אינם מקריים: זו הייתה שיטת האבולוציה לוודא שנשים הן חופשיות ויכולות לעבור מאקט מיני אחד למשנהו, כשהן מעלות מפעם לפעם את עוצמת העוררות עד לאורגזמה.

הספר, וגם אנחנו כמובן, לא ממליצים לקוראות למהר ליישם את הנאמר פה. אבל בהחלט יש בספר פסימיות לא מבוטלת באשר למונוגמיה. כך לדוגמה, פרופ' מרתה מינה מאוניברסיטת נוואדה, ארצות הברית, המרואיינת בספר, קובעת שמגורים משותפים מתמשכים הם מתכון בטוח לכיבוי הלהבה. היא טוענת, ממש כמו המטפלת הזוגית אסתר פרל בספרה המפורסם "אינטליגנציה ארוטית" (2007, הוצאת כנרת/זמורה־ביתן/דביר), שכדי שהתשוקה תתעורר ותשתמר, נדרש ריחוק מסוים בין בני הזוג המאפשר ללבות את האש שוב ושוב.

יותר מכל נראה כי הספר קורא לנשים לצאת מהכלוב, כפי שמשתמע מדברי הפסיכולוג ד"ר קים וואלן מאוניברסיטת אמורי בארצות הברית. ד"ר וואלן חקר במשך שנים את מיניותם של קופי הרזוס וגילה תופעה מעניינת: כששמים אותם בכלוב קטן, הזכרים יוזמים את האקט. אבל בתנאים מלאכותיים פחות, בכלובים גדולים, הנקבות הן היוזמות -- מחזרות, מגפפות, מנשקות את בטן הזכר, עד שהוא נענה.

לדברי ד"ר וואלן, נשים חיות בכלוב חברתי־תרבותי ממש כמו הקופות בכלוב הממשי, שמונע מהן לשחרר את מיניותן. "הרעיון שמונוגמיה משרתת את המיניות הטבעית של נשים עשוי להיות לא מדויק‭,"‬ הוא אומר, "מונוגמיה היא רק עוד כלוב תרבותי, אחד מבין כמה, שעיוותו את היצר המיני של נשים‭."‬

הכותב הוא פסיכולוג ועוסק בטיפול מיני.