הסיפור שלי מתחיל במקום מוכר לנשים רבות לאחר לידה, אם כי במספרים שונים לגמרי: לאחר הלידה השניה, ובגיל 33 בלבד, מצאתי את עצמי במשקל 120 קילוגרם. הגובה? 1.54 מטר.
יו-יו בנשמה
ההתמודדות עם המשקל העודף לא הייתה חוויה חדשה עבורי. היא ליוותה את חיי מאז הילדות. דיאטה, כנראה, הייתה המילה השנייה שלמדתי לומר אחרי "אמא". הייתי ילדה שמנה ונערה שמנה וכך הלאה. תמיד הייתי מוקד ללעג ותמיד חיפשתי דרכים לשנות את זה.
במהלך השנים עליתי ורזיתי מאות קילוגרמים. מדי שנה, גופי ידע שינויים דרסטיים לכל כיוון. אני הייתי מרזה והגוף היה חוזר לעצמו, הפוגה ושוב מתחילים. אני מרזה – הוא עולה.
לאחר הלידה השנייה עם משקל שיא של כל הזמנים, מצאתי את עצמי שוב מול אותו אתגר מוכר. הילדה נולדה, אך אני נשארתי בבגדי ההריון ללא כל שינוי נראה לעין.
לגלות את האמת
אז התחלתי שוב דיאטה. אך הפעם, הדברים היו שונים. לכאורה התחלתי שוב באותו תהליך מתסכל ומייגע, שסופו לרוב היה ידוע מראש. אלא שאז, ביום בהיר אחד, הבנתי איך זה עובד. גיליתי אמת כל כך פשוטה, שכל השנים חמקה מהבנתי. כל כך פשוטה שהיה לי קשה לקבל שזו היא האמת - הרי אנחנו תמיד מחפשים מורכבות וסיבוך.
הפעם, הבנתי, אני עושה רק מה שטוב לי. הבטחתי לעצמי שאהיה קשובה - בעיקר לעצמי. קלטתי שאם אעשה רק מה שטוב לי באמת, אוכל להתמיד בתהליך לאורך זמן.
צעד 1: הפסקתי להישקל לעתים קרובות
כבר בתחילת הדרך גיליתי שלהישקל פעמיים ביום באובססיביות זו דרך נהדרת לתסכל את עצמי, וסיבה אחת ענקית להפסיק בתהליך. הרבה אנשים נשברים בדיוק ברגעים הללו, בהם אנחנו מצפים מהמשקל למעט חמלה, לתגמול בעבור העבודה הקשה. והוא, בגסות רוח ובחוסר ענווה, זורק לנו מספרים בפרצוף ובודק את תגובתנו.
נוצר מצב אבסורדי שבו אנחנו מחפשים ללא הרף אישור על מסוגלות וכוח רצון ממכשיר מכני. מגולם! הרי הדבר הזה (מכני או אלקטרוני, זה לא ממש משנה) חסר כל רגש. הוא לא באמת מתעניין בנו, בהישגים שלנו או ביכולות שלנו. הוא לא באמת יודע למדוד את ההצלחות שלנו.
בינינו? האישורים מהגולם רק מקטינים אותנו. הם גורמים לנו להגדיל אותו ואת חשיבותו ולהמעיט בחשיבותנו אנו. כי החשבון המתמטי שהכי קשה לנו לעשות הוא למנות את היתרונות ואת ההצלחות שלנו, לכן אנחנו תמיד נחפש אישורים מבחוץ. אבל האמת היא, שאנחנו באמת לא זקוקים להם. את המתנה על ההתמדה ועל הנחישות אנחנו מקבלים כבר בדרך: בצורת מחמאות מהסביבה או בצורת בגד, שמתחיל להשתחרר מעל גופנו.
וישנה בעיה נוספת עם השקילה: להישקל כל יום ולצפות לתוצאה כלשהי מהגוף, זה מגוחך. לגוף יש קצב משלו. לא ניתן להכתיב לו קצב הרזיה או קצב השמנה. הגוף שלנו הוא מכונה אינטליגנטית וחושבת. יש בו תהליכים רבים ומורכבים, ולצפות מהגוף לקצב ירידה מסוים זה לדכא ולדכדך את עצמנו ללא כל צורך.
כאשר הבנתי את כל זה, במקום להפסיק את התהליך – הפסקתי כמעט להישקל! החלטתי כי כך או אחרת, אם יהיו תוצאות, הן יראו לעין ואין צורך במדידתן המספרית.
במקום להתמקד בכל תזוזה לכאן או לכאן של 200 גרם ולהיות מתוסכלת מכך, הפכתי את השקילה, שלפרקי זמן ארוכים הייתה משמעותית יותר (שלושה, ארבע קילוגרם), לחגיגה וניצחון אישי.
צעד 2: הפסקתי לספור קלוריות
אסטרטגיה נוספת בה נקטתי היתה הבחירה להימנע מספירת קלוריות. בעבר, תמיד ספרתי. תמיד הייתי עם "יד על הדופק". גם הפעם התחלתי לספור קלוריות, אך עד מהרה הבנתי שהדבר פוגע ומפחית מהסיכוי שלי להצליח. בדומה לשקילה, גם הספירה הקלורית היתה מקור מעולה לתסכולים ומרמורים. כל הזמן חשבתי על כמה אכלתי, למה אכלתי, כמה נשאר לי, האם אפשר להמיר את זה - התעסקות בלתי פוסקת. הייתי כל כך עסוקה בלספור, שלא נותר לי זמן ואנרגיה להתבונן בטיב האכילה שלי, או באיכות המזון שלי.
גיליתי שהספירה עושה לי רע, ואז החלטתי להפסיק גם אותה. לפתע חוויתי שחרור עצום, תחושת חופש מדהימה ויכולת להתבונן בתפריט ולבחור אותו בדרך אחרת. כמות הקלוריות הפסיקה להיות הדבר המרכזי. מהר מאוד למדתי לדעת, כי מה שחשוב לגוף זה לא כמות קלוריות, אלא האיכות שלהן; כלומר, מה הוא יכול להפיק לאחר פירוקן של המזונות עבור הבנייה של עצמו.
עם הזמן למדתי להעדיף מזונות שגם תרמו להנאה שלי מהאוכל וגם עזרו לי בתהליך. למדתי להרבות בירקות טריים ועסיסיים ובפירות מתוקים ומגוונים לפי העונה. הוצאתי מהתפריט מזונות מעובדים וממכרים באופן מוחלט.
התוצאה הנפלאה ביותר היתה הלמידה ההדרגתית - לחזור ולהקשיב לגוף, להפסיק להקשיב לפרסומות, ללחצים חברתיים ("לא נעים לי", "אני חייבת לטעום" ועוד) ולהתמקד באותותיו של הגוף. אוכלים כשרעבים, שותים כשצמאים, וכשעייפים – נותנים לגוף מנוחה.
צעד 3: התחלתי לעשות ספורט שאני אוהבת
עוד קסם שהכנסתי לחיי באותה תקופה היה הספורט. החוויות הראשונות של מחדר הכושר היו כמעט טראומתיות – חטובים וחטובות בכל פינה, גופיות, טייטסים צמודים ומראות שמשקפות אותי מכל זווית אפשרית. התחלתי עם ההליכון. זו הייתה ההמלצה של המאמן שם, לאור ניסיוני המועט ומשקלי המופרז. לא עברו כמה שבועות וראיתי שם אנשים שנכנסים לחדר חשוך ובו אופניים. נכנסים נלהבים ויוצאים סחוטים. התייעצתי עם המדריך, נכנסתי - והתאהבתי. הספינינג הפך להיות האהבה הגדולה שלי והמלווה הבלתי מעורער בתהליך ההרזיה שלי.
וכך, הספורט הפך להיות חלק בלתי נפרד מיומי. ולא סתם "ספורט". דווקא הספורט שאני הכי אוהבת. כל דבר אחר, שלא דיבר אליי, לא היה חלק מזה. באותה תקופה לא נכנסתי לאף שיעור סטודיו, לא התקרבתי לשום דבר אחר מלבד ספינינג. רק עם הזמן הוספתי לאימונים שלי ריצה ואימוני כוח, אך זה היה בשלב מתקדם בתהליך.
ויש גם בונוס משמח: לא משנה באיזה מצב רוח אני נכנסת לחדר הכושר, תמיד אני יוצאת משם מחויכת.
צעד 4: גייסתי תמיכה מהסביבה
והנה האסטרטגיה האחרונה שגרמה לי להצליח, אך היא לחלוטין לא אחרונה במעלה. תמיד קיבלתי החלטות לבד וביצעתי אותן לבד. אך הפעם זה היה אחרת. עבדתי בחברת מחשבים והייתי ממונה על צוות של חמש-שש נשים. בילינו במהלך השבוע יותר שעות יחד מאשר כל אחת לחוד עם משפחתה.
במהלך הזמן, ההרזיה שלי הפכה להיות חלק משיחת היום במשרד. הן תמכו ללא עוררין, נדהמו מהצלחותיי והושיטו יד ברגעים הפחות מלהיבים. עד מהרה הפכתי להיות הגאווה שלהן וזה מילא אותי בכח בלתי ניתן לעצירה.
אין ספק כי הקומפלקס הזה של הצעדים שפירטתי בפניכם סייע לי להגשים את החלום. אך מרבית האנשים, ואני בכללותם לפני השינוי הפנימי שחל בי, פונים רק לחלק הטכני של השינוי - הם משנים תפריט, מתחילים לרוץ ומצפים כי הפעם זה יעבוד. אך כל אלה אפשריים רק כשהם מלווים בשינוי תודעתי עמוק. כאשר הם חלק מההבנה כי בכדי להיות רזה, לא מספיק לאכול אחרת – נדרש לחשוב ולפעול אחרת. ללא השינוי הפנימי הזה, ללא החוזק המנטלי שגיליתי - כל הטכניקות הללו היו מתגלות כחסרות ערך לחלוטין.
וכך המשכתי, עד ה-57 קילוגרם של היום. 62 קילוגרם של ירידה!
- פלורה דה לה ראה היא מאמנת אישית להרזיה ומדריכת כושר
