166 קילומטר ברצף בין ההרים. אולטרה טרייל דו מון בלאן 2011 (צילום: רן שילון)
יום שישי, השעה 23:20, עשר דקות לתחילת התחרות. קרוב ל־2,400 מתחרים מ־66 מדינות - כולם מנוסים, כולם עברו שבעת מדורי גיהנום כדי לקבל את הזכות לעמוד על קו ההתחלה – מחכים איתי לתחילת תחרות ה־100 מייל החשובה והגדולה בעולם.
המוזיקה הקצבית, שמטרתה להעלות את רמת העוררות שלנו, מחרישה את האוזניים, אבל בין הרצים שקט גדול. כל אחד ואחת מסוגרים בעצמם, מכינים עצמם לקראת התחרות.
התחרות הייתה אמורה להתחיל בכלל לפני חמש שעות, אבל בגלל סערת ברקים ורעמים שעוברת את האזור היא נדחתה בכמה שעות. האם זהו סימן לבאות?
הגשם, שהחל לפני חמש שעות, בדיוק כמו שהבטיחו החזאים, יורד בשצף.
השעה 23:29 ואחרי הסברים מחרישי אוזניים בצרפתית, וכנראה גם באנגלית בלתי ניתנת להבנה, אנחנו מתחילים בספירה לאחור.
השעה 23:30, שאמוני, צרפת. אני מתחיל במרוץ הקשה ביותר של חיי.
אמצע הדרך: הקילומטר ה־78
המרוץ מתחיל לאט. הצפיפות גדולה ואף אחד לא באמת ממהר. השמים שחורים והגשם ממשיך לשטוף אותנו. רק לפנות בוקר הוא מפנה את מקומו לשלג, כאשר אנחנו מטפסים במעלה ההרים לפסגה הראשונה מתוך תשע.השמש עולה לאיטה והנוף מתחיל להיגלות. הפסגות שמסביב צחורות ואנחנו עולים ומתנשפים, מתנשפים ועולים בשבילים הצרים בטורים אינסופיים של מאות מתחרים. עם הירידה מהפסגה הראשונה נפסק השלג ומפנה את מקומו לגשם הטורדני.
השעות חולפות וההרגשה היא ששום דבר לא באמת משנה. עולים ויורדים, יורדים ועולים, גשם, שלג, רוח, השמש שחזרה. השעות חולפות מהר והנה אני מוצא עצמי בתחנת "אמצע הדרך" בקורמאיור שבאיטליה, בקילומטר ה־78.
מכאן הדרך אמורה להיות מוכרת יותר. בשנה שעברה התחריתי באזור ומכאן ועד הסיום אני אמור להכיר את הדרכים. עם הגעתנו לתחנות אנחנו כבר שומעים כי יחולו שינויים בהמשך. מזג האוויר הקשה לא מאפשר תחרות בחלק מההרים והמארגנים שינו את תוואי המסלול.
אני ממשיך לקראת העלייה הקשה של התחרות – המעבר מאיטליה לשוויץ. כאן, במעבר זה, סבלתי רבות בשנה שעברה. השעה 22:30, אני כבר 23 שעות בתחרות ונמצא בקילומטר ה־95. מאחורי מגיח אלעד ואנחנו מחליטים להמשיך ביחד ולעבור את הלילה השני בצוותא. העלייה הפעם קלה הרבה יותר מהשנה שעברה ואחרי כשעה וחצי אנחנו מתחילים בירידה מהירה לכיוון שני שליש התחרות בלה־פולי, שבה בילינו בתחילת הקיץ בתחרות מורביה לסן ברנרד. בדרך, ביחד, אנחנו עוברים עשרות אם לא מאות מתחרים. אין ספק שהעבודה המשותפת נושאת פירות. אנחנו מחליטים להמשיך ביחד עד סוף התחרות.
מתקרבים לסוף: הקילומטר ה־140
בסביבות הקילומטר ה־140 אנחנו פוגשים את אשתו של אלעד. לדבריה התקדמנו יפה ואנחנו נמצאים ממש בשליש הראשון של המתחרים. דבריה נוסכים בנו ביטחון רב ואנחנו מחליטים להגביר את קצב הריצה שלנו.כשאנחנו מגיעים לקילומטר ה־160 נשארים לנו רק 16 ק"מ אחרונים לסיום. במהלך כל התחרות זו הפעם הראשונה שאנחנו מורידים את השכבות הרבות ועוברים לרוץ בבגדים קצרים ונוחים. אני כמובן נפתר בזריזות מהגרביים שלי, שגורמים לי שפשפות.
מכאן ועד הסיום מצב הרוח שלנו מרומם ובקילומטרים האחרונים אנחנו ממשיכים ומגבירים את קצב הריצה.
עם כניסתנו לעיר אנחנו מגלים מאות רבות של צופים עומדים ומריעים לנו. ההתרגשות כה גדולה עד כי כל הכאבים נמוגים לחלוטין ואנחנו בקצב ריצה של מרוץ 10 ק"מ מהיר. אנחנו עוברים ברחוב הראשי של העיירה, דרך הכיכר המרכזית, ונכנסים מתחת לשער הסיום. חוויה אדירה.
מתוך קרוב ל־2,400 רצים שהתחילו את התחרות קצת למעלה מ-1,100 סיימו אותה, חלקם רצים מלאי אנרגיה וחלקם זוחלים וסובלים. רובם יחזרו לכאן בשנה הבאה וינסו פעם נוספת להתגבר על המפלצת הגדולה הזו – האולטרה טרייל דו מון בלאן.
ומה אני מתכנן? מצאתי מרוץ 100 מייל קשה יותר בארצות הברית. אלעד הסכים לבוא. עכשיו נשאר רק לנסות ולהתקבל לתחרות הזו – Hardrock 100.
וכמובן חייב גם הפעם להודות לכל אלה שתמכו בי ועזרו לי לאורך כל הדרך – ציוד הריצה של מיזונו, ציוד השטח של קולומביה, שעוני הדופק של פולאר ומשקפי השמש של אוקלי, אופני סרוולו ו־BMC. והפעם גם תודה גדולה למשפחתי, שתומכת ועוזרת ומאפשרת לי להגשים כל חלום, אינפנטילי ככל שיהיה.
רן שילון,
אקסטרימיסט
