פיזית כבר נחתתי לפני שלושה ימים. נפשית אני עדיין מרחף. את "הטיול" האחרון התחלתי בדיוק לפני שבוע. טסתי לז'נבה ומשם ברכבת למרטיני. שם אספה אותי סיוון ולקחה אותי לשלה שלהם – MTBSUISSE בכפר קטן בשם לה פולי.
הכפר נמצא בקצה הרחוק של עמק צר וארוך המסתיים בהרים שנראים כאילו צוירו בהגזמה – הם גבוהים מדי, ירוקים מדי ועם יותר מדי שלג ואגמים קטנים. או בקיצור: יפים מדי. מהכפר אפשר לטפס ולטייל באזור, לרכוב באופני כביש או אופני הרים ולרוץ, לרוץ ולרוץ.
270 רצים יצאו, 163 סיימו. מרוץ ורביה סן ברנרד
כמו לטפס (ולרדת) 20 פעם לכרמל
המרוץ שאליו נרשמתי, Trail Verbier St. Bernard, מתחיל בעיירת הסקי המפורסמת ורביה, ומשם עולה, יורד, עולה יורד, עולה ויורד עוד מספר רב של פעמים, מגיע למעבר ההרים בין איטליה לשוויץ, סאן ברנרד, וחוזר לוורביה (עולה, יורד, עולה ויורד). כמה זה בסך הכל? הריצה היא לאורך של 110 ק"מ, כמו לרוץ לאורך כל כביש 6 מצפון ועד דרום ובאותו זמן לטפס (ולרדת) גובה מצטבר של 7,000 מטר, כמו לטפס לחרמון חמש פעמים, עשר פעמים לירושלים או 20 פעם לכרמל. הזוי.
יצאנו לשם אלעד, גבי ואני כשלכולנו היה מושג כללי של מה מצפה לנו. מושג כללי שהיה רחוק מאוד ממה שבאמת קרה בשטח.
2,400 מטר בעלייה על ההתחלה
התחרות החלה ביום שבת בשעה 05:00, עם אור ראשון. זינקנו יחד עם 267 רצים אחרים – צרפתים, שוויצרים וקצת גרמנים. רובם גרים ומתאמנים באזורים דומים לאזור התחרות. המרוץ החל בעלייה ארוכה לגובה של 2,400 מטר מעל פני הים. לקראת שיא הגובה זכינו לראות את הזריחה (הראשונה מתוך שתיים במהלך התחרות) ואיתה מראות עוצרי נשימה של ההרים מסביב.
האוויר היה קריר, אך נראה היה שמזג האוויר יהיה מצוין, ללא עננים וללא גשם. התמקמנו במקום טוב באמצע ובשקט טיפסנו כל אחד לעצמו. היום עוד ארוך, מצב הרוח היה מרומם והמתח שהצטבר לקראת התחרות הלך והתמוסס.
משיא הגובה המשכנו בירידה למטה לעמק ומשם לאורך קילומטרים רבים, שבחלקם רצתי בשנה שעברה ובחלקם התאמנתי ביומיים שלפני התחרות, עד שהגענו ללה פולי -- 48 קילומטרים ראשונים לריצה. פגשתי את גבי ואלעד לאורך הדרך ומלה פולי המשכנו את החלק הקשה של הריצה -- העלייה להרים הגבוהים לגובה של 2,700 מטר.
ככל שהתארך המרוץ, כך התמעטו הרצים מסביבנו ובשלבים רבים רצתי קילומטרים רבים ללא רץ לפני או מאחורי. הנופים הפכו להיות פראיים יותר ויותר, כולל מספר מעברי שלג והיום הלך ונגמר.
עליות וירידות בנופים עוצרי נשימה. מרוץ ורביה סן ברנרד
הקילומטר ה-76
לקראת השעה תשע בערב הגעתי עייף, ובעיקר, רעב לתחנת האוכל בקילומטר ה 76. במשך קילומטרים האחרונים של הריצה, לא הצלחתי לאכול מספיק והיה ברור לי שלא אוכל להמשיך בתחרות ללא תדלוק ארוך ואמיתי. אחת מתופעות הלוואי של חוסר אכילה היא "נעילה" של הקיבה - היא לא ממש מסוגלת לעכל אוכל. התחלתי לאכול לאט ובזהירות ואחרי כמעט שעה של אכילה ושתייה הרגשתי שאני חוזר לחיים ויכול להמשיך.
בשלב זה הצטרף אלי גבי והחלטנו לרוץ את המשך התחרות ביחד. הלילה ירד והרבה יותר בטוח לרוץ עם מישהו נוסף בחושך בהרים. רוב מסלול הריצה עבר בשבילי עזים צרים, מעל צוקים גבוהים ובתוך נקיקים צרים. הרכבנו את פנסי הראש ויצאנו לגמוע את 44 הקילומטרים הנותרים. רק עוד מרתון (וטיפה).
24 שעות לתוך המירוץ
בשעה 05:00 בבוקר, 24 שעות לתוך המרוץ, הגענו לתחנה האחרונה. כל מה שנשאר לנו הם "רק" 11 קילומטרים אחרונים. אבל מתוכם מטפסים 1,200 מטר בחמישה הראשונים (שיפוע ממוצע של למעלה מ־24!! מי שרוכב באופני כביש מכיר את העליות לירושלים דרך נס הרים. שם השיפוע הממוצע הוא כ־8% בלבד).
את חמשת הקילומטרים האלה סיימנו מהר בפחות משעתיים בטיפוס תלול וקשה ועם זריחה שנייה מדהימה לא פחות מהראשונה.
קצת אחרי השעה 09:00 בבוקר מצאנו עצמנו חזרה ברחובות ורביה. אחרי למעלה מ־28 שעות ריצה הגענו לשער הסיום. שם חיכו לנו רצים שהגיעו לפנינו ואלעד שסיים. בדרך נשבע לי גבי שהוא לעולם לא יחזור לתחרות כזו. בקו הסיום הוא הציע שנרשם לשנה הבאה.
קצת סטטיסטיקה
את הריצה התחילו 270 רצים, מתוכם סיימו 163 בלבד. הרץ הראשון הגיע אחרי קצת למעלה מ־14 שעות (תוצאה פנומנלית). השני אחריו הגיע למעלה משעה מאוחר יותר. חזרנו לארץ ביום שני בערב ואני כבר "מת" לחזור ולהתאמן. בסוף אוגוסט יש לי את התחרות הגדולה של העונה – הריצה במון בלאן של 166 קילומטרים.
