איור: רונית מירסקי

בנקודה מסוימת בשבוע שעבר שמתי לב שאני מדבר עם יותר ויותר אנשים על גל החום המטורף שעבר על לונדון. כמובן שהציניות המובנית שלי מיד גרמה לי לתהות האם ההשפעה של המקומיים עלי היא כל כך גדולה, שגם אני התחלתי לדבר על מזג האוויר - שהוא, כידוע נושא השיחה האהוב על הבריטים. האמת קצת יותר מסובכת, כמובן. עקרונית, אני לא אוהב לדבר על מזג האוויר (למרות שכמה מחברי הטובים ביותר עוקבים אחרי פורומים רלבנטיים באינטרנט, ומתקשרים לדווח על שקע ברומטרי באופק) - אבל גל החום הזה בא בזמן שבו אמורים להופיע הסימנים הראשונים של הסתיו. ובזמן שהייתי אמור להוריד את הסדין החשמלי מהבוידעם, ישבתי על שפת החלון עם כוס ענקית של תה קר, ונזכרתי בזה:

ובכלל, מתברר שהבריטים לא באמת אוהבים לדבר על מזג האוויר. גיליתי את זה בספר שקיבלתי במתנה כשעברנו לכאן, שמסביר את כל ההתנהגויות המוזרות האלה של האנגלים (כמו למה הם אוהבים לעמוד בתור, או על מה מותר לדבר בפאב, או מיהם האנשים שמדברים באופנים שונים זה מזה). בכל אופן, הספר ההוא מסביר שמזג האוויר הוא נושא שמאפשר להם להגיד משהו למישהו אחר בלי להיות יותר מדי אישיים או חטטנים. במילים אחרות - להגיד משהו בלי להגיד כלום, העיקר שלא תהיה שתיקה מביכה.

נחזור לגל החום שפקד אותנו. אחרי שהתלהבתי מללכת במכנסיים קצרים וטי שירט, הבנתי שאת הדבר האמיתי אני מפספס: המקומיים כבר היו צעד אחד לפני, והבינו שאם יש הזדמנות אחרונה לבילוי בשמש - צריך לנצל אותה. וכשאני כותב "לנצל" הכוונה היא לצאת לכל פיסת דשא אפשרית, להוריד את רוב הבגדים, להישאר רק בבגד ים ולתת לשמש לעשות את העבודה. אז נכון, זה קצת מצחיק לראות אנשים בבגד ים בפארק שליד הבית, שבו אין אפילו שלולית. אבל מצד שני, למה לא?

צילום: אנה שפירו

ועם התובנה הזאת בידינו, הזרזנו לתאם פיקניק עם כמה חברים, על הדרך הזמנו גם אורחים חדשים בבירה הבריטית - ויצאנו לנו להמפסטד הית', שהוא משהו בין יער לפארק ענקי בצפון לונדון. ליתר דיוק, קבענו בקנווד האוס: בית אחוזה שהומר למיני-מוזיאון עם יצירות אמנות מרשימות, אבל עם גינה ענקית מרשימה אף יותר. הגינה בעצם מתחברת להמפסטד הית', והכל ביחד הוא בסיס לפיקניק מוצלח ביותר. אה, כן, וגם צילמו כאן את אחת הסצנות של "נוטינג היל".

צילום: רונית מירסקי

צילום: רונית מירסקי

ירדנו במורד הגבעה לכיוון האגם, פנינו ימינה, נכנסנו אל תוך היער, הלכנו בשביל בין עצי ענק, עברנו מעל פלגי מים זורמים - והגענו אל מרחב דשא ענקי, שהיות שמותר לכלבים לרוץ בו חופשי, אין בו הרבה אנשים (והאמת, שגם לא הרבה כלבים). פרשנו מפה, הוצאנו בקבוקי סיידר קרים (עדיין בסימן ראש השנה), בקבוק יין לבן, בגט טרי, גבינות שונות, חומוס, ירקות, עוגיות, פירות, ופבלובות-יוגורט-פטל-אדום-טרי שהורכבו על המקום. מאחר שכבר כמה זמן אני מתכנן לאפות שבלולי קינמון, ניצלתי את ההזדמנות האולי אחרונה לעוד הרבה זמן להכין בצק שמרים (כי אחר כך יהיה הרבה יותר קשה להתפיח אותו).

Kenwood House

Hampstead, London, NW3 7JR

שבלולי קינמון

צילום: רונית מירסקי

לבצק

400 גרם (3 כוסות פחות 2 כפות) קמח

75 גרם (1/2 כוס פחות 2 כפות) סוכר

7 גרם (קצת פחות מכף) שמרים יבשים

125 מ"ל (1/2 כוס) חלב

75 גרם חמאה רכה

2 ביצים

1/2 כפית מלח

למילוי

75 גרם חמאה רכה מאוד

120 גרם (1/2 כוס) סוכר חום דחוס מעורבב עם 3 כפיות קינמון

להברשה

1 ביצה טרופה

אופן ההכנה

1. מערבבים בקערת המיקסר את הקמח, הסוכר והשמרים. מוסיפים את החלב, ולשים עד שנוצר בצק. ממשיכים ללוש עוד כשתי דקות.

2. מוסיפים את החמאה, הביצים והמלח ולשים עוד שתי דקות, עד שהחמאה נטמעת בבצק והוא חלק ומבריק.

3. מכסים את הקערה בניילון נצמד ומתפיחים במקום חמים, עד שהבצק מכפיל את נפחו. חובטים בבצק כדי להוציא ממנו את האוויר, ומעבירים למקרר לכחצי שעה.

4. מרפדים תבנית בנייר אפייה.

5. מקמחים קלות את משטח העבודה. מרדדים את הבצק למלבן בגודל 50X30 ס"מ ובעובי של כ-1/2 ס"מ. מורחים על הבצק את החמאה הרכה, ומפזרים בנדיבות את הסוכר והקינמון.

6. מגלגלים את הבצק לרולדה מהצד הארוך שלו: מותחים-מרימים את קצה הבצק ומגלגלים. חותכים את הרולדה לשבלולים בעובי כ-3 ס"מ.

7. מותחים קצת את קצה הבצק של כל שבלול, ומדביקים אותו לאחד הצדדים החתוכים.מניחים את השבלול בתבנית, כשהצד שאליו הדבקנו את קצה הבצק פונה כלפי מטה.

8. ממשיכים באותו אופן עם כל שאר השבלולים, ומקפידים להניח אותם במרחק מה אחד מהשני, כי הם ימשיכו לתפוח.

9.מכסים במגבת ומתפיחים במקום חמים במשך כ-1/2 שעה.

10. בזמן שהשבלולים תופחים מחממים את התנור ל-170 מעלות.

11. מברישים את השבלולים בביצה טרופה ואופים במשך כ-20 דקות, עד שהם זהובים.

מתפיחים, מרדדים, מורחים, מפזרים, מגלגלים, חותכים, מתפיחים, אופים - ויש שבלולים! (צילום: רונית מירסקי)