למדתי בתיכון הישגי למדי – אם כי ליתר דיוק, בית הספר עצמו לא היה כל כך הישגי והתלמידים היו אלה ששיכללו את התחרות ביניהם לכדי אמנות. נו, כאלה שמתלוננים למורה על ה-99 שאינו 100 עגול, ושבורחים לשירותים בבכי על 95. אף אחד לא הכריח אותנו ללכסן מבטים למבחן של השכן, ובאמת היו כאלה שידעו לקבל בשלווה את הציון שלהם, לדחוף את המבחן לתיק ולהמשיך הלאה בחייהם המלאים בתוכן מעניין הרבה יותר (= בנים!!!! במקרה של נערות בנות 16).
אני הייתי איפשהו באמצע. מצד אחד, לא באמת יכולתי לשכנע את עצמי לנשור לגמרי מהתחרות - ידעתי שחשוב להצליח בלימודים (אני חנונית, כידוע). מצד שני, לא התכוונתי לבלות את ימי ולילותי בלימודים אינסופיים - זו תהיה כניעה!
כבחורה שעיניה בראשה, הנקרעת בין הרצון להצליח ולהבטיח את עתידי לבין הרצון ליהנות מזיו נעורי, הבחנתי בכך שחוק התשואה הפוחתת רלוונטי מאוד לפרדיגמה התיכונית שנמצאתי בה. שמתי לב שאפשר ללמוד למבחן במשך שעה ולקבל 80; אפשר ללמוד שעתיים ולקבל 90; אפשר ללמוד שלוש שעות ולקבל 95; ואפשר לחרוש במשך שבועיים וחצי, כולל תליית טבלאות לשינון על דלת השירותים, ולהבטיח את ה-100.
כלומר, ככל שמשקיעים יותר - כך פוחתת התמורה שמקבלים עבור ההשקעה הנוספת: שעת הלימוד הראשונה כבר מעניקה את רוב הנקודות במבחן; השעה הבאה מוסיפה כ-10 נקודות לציון; אם לומדים עוד שעה נוספת מרוויחים אולי עוד 5 נקודות; ודרושות שעות רבות של השקעה כדי להגיע בוודאות ל-100 עגול.
לכן, פיתחתי שיטת הערכה עצמית אלטרנטיבית - מיקסום היחס בין התוצאה להשקעה. אם החרשנית של הכיתה קיבלה 98 לאחר שלמדה 8 שעות, ואילו אני הוצאתי 90 אבל למדתי רק שעה וחצי - אני ניצחתי. גם הוצאתי ציון סבבה וגם השקעתי הרבה פחות זמן בלימוד, מה שאיפשר לי להעביר את הזמן הנותר בפעילויות מהנות הרבה יותר.
כמובן שגם ניסיתי ללמד את עצמי שההערכה העצמית שלי לא צריכה להיות תלויה באחרים וכל הבלה בלה הזה. אבל כשמצאתי את עצמי מתבאסת מאיזה מבחן שלא עלה יפה, תמיד ניחם אותי להיזכר בכך שבחרתי בעצמי כמה להשקיע. בזמן שאני כייפתי עם חברים, רוב אלה שקיבלו יותר ממני הסתגרו בחדר וחרשו. האם הנקודות הספורות שהם קיבלו יותר ממני היו שוות את זה? לטעמי, אלא אם כן היה מדובר בבגרות או מתכונת, התשובה היא לא.
לצערי, התיאוריה הזאת די קרסה באוניברסיטה, כשהתמודדתי עם קורסים שהצריכו שבוע של חרישה אינטנסיבית רק כדי לקבל ציון עובר - ובמילא לא היה סיכוי שיהיו לי חיים בין כל המבחנים והתרגילים שהייתי צריכה להגיש. אבל הרעיון היה נחמד בזמנו.
כיום אני משתמשת בשיטה הזאת כדי להעריך מתכונים.
כמו רוב העולם, אני אוהבת מתכונים עם יחס גבוה בין התוצאה להשקעה - כאלה שנראים פיצוץ ויש להם טעם נפלא, אבל בעצם די פשוט להכין אותם. אז לכבוד העובדה שאני חוגגת השבוע אתהבלוגולדתהראשון
של "בישול בזול", קבלו את עוגת השוקולד האהובה עלינו. מדובר בעוגה בחושה רכה ושוקולדית, שקל וזול מאוד להכין אותה. אפשר להגיש אותה כמו שהיא, או לשדרג עם גלידה או קצפת (מקציפים מכל אחד של שמנת להקצפה עם 2-1 כפות סוכר, ולגרסת פרווה פשוט מקציפים מכל אחד של שמנת צמחית). כדי להפוך את העוגה הפשוטה הזאת לעוגת רושם, אופים אותה בשתי תבניות עגולות, מצפים בקצפת ומקשטים – למשל, בשוקולד מגורר או בפירות טריים חתוכים. אפשר גם לאפות בתבנית שקעים או במנז'טים לקבלת אחלה קאפקייקס.
העוגה הזו חלבית, אבל מתפרוותת בהצלחה רבה באמצעות החלפת החלב במיץ או במים. מכיוון שבמילא המתכון מתבסס על שמן, קיבלנו בזאת לאוסף עוד עוגה פרווה ללא מרגרינה. ווהו!
מבוסס על: מתכון מתוך הבלוג Sips and Spoonfuls
עלות: כ-10 שקלים
כמות: תבנית מלבנית גדולה או 2 תבניות עגולות בינוניות או כ-20 קאפקייקס
מרכיבים
- 2 כוסות קמח
- 2 כוסות סוכר
- 3/4 כוס אבקת קקאו
- 2 כפיות סודה לשתייה
- 1 כפית אבקת אפייה
- 1/2 כפית מלח
- 1 כוס חלב (כדי שהמתכון יהיה פרווה אפשר להשתמש במים או מיץ)
- 1/2 כוס שמן
- 1 כפית תמצית וניל
- 2 ביצים
- 1 כוס קפה חם
אופן ההכנה
- מחממים תנור ל-180 מעלות.
- מערבבים בקערה את המרכיבים היבשים: קמח, סוכר, קקאו, סודה לשתייה, אבקת אפייה ומלח.
- יוצרים שקע במרכז התערובת, שמים בתוכו את שאר המרכיבים - למעט הקפה - ומערבבים עד שמתקבלת בלילה אחידה ללא גושים.
- מוסיפים את הקפה ומערבבים שוב עד שהוא נבלע לגמרי בבלילה.
- משמנים את התבנית ויוצקים לתוכה את התערובת. אופים עד שהעוגה מתייצבת - כ-40 דקות לתבנית גדולה, כ-30 דקות לתבנית קטנה יותר וכ-20 דקות לקאפקייקס.
