ביום שני נזכרה אשתי לספר לי שביום רביעי נוסעים ליומיים לצפון. איזה יופי, רק להודיע לבוס ולנפנף ביי-ביי ללחות מישור החוף ולרוחות הסוערות בשדרות האוהלים. "איפה ישנים?" שאלתי – וזאת ענתה לי עם מבט ממזרי: "נצרת!" התחלתי לעשות חישובים וגיליתי שזאת תהיה הפעם הראשונה שבה אישן בעיר הזאת. "איפה?" תמהתי. "באכסניה בעיר העתיקה, מעל השוק", היתה התשובה.
ביום רביעי נארזנו היטב והפלגנו צפונה בכביש 6. כשאנחנו נוסעים לאזור הצפון או חוזרים ממנו, תמיד יש התלבטות אם להשתמש בכביש החוף, בכביש 4 או בכביש 6. מניסיוננו, התשובה היא כדלהלן: כשנוסעים לגליל המזרחי, כמעט תמיד כדאי להשתמש בכביש 6; ואם היעד הוא הגליל המערבי - מתחילים להרוויח בכביש 6 זמן רק אחרי צומת פוריידיס. בדרך חזרה דרומה, תמיד יהיה עומס תנועה מאזור חדרה/קיסריה עד לרשפון, ולכן כדאי לנסוע בכביש 6. כל זאת באדיבות משפחת מנדיל מחקרי דרכים אמפיריים בע"מ.
בצומת בית השיטה פנינו לכביש 669, ובסחנה פנינו ימינה לגן השלושה. החום הכבד עודד אותנו למהר ללבוש בגדי ים ולצאת למסע של קילומטר וחצי בנחל הקיבוצים. צעדנו להנאתנו במים הנפלאים, שסיפקו חוויה מרעננת (ולא מקפיאה!). עומקו המרבי של הנחל 130 ס"מ, כך שגם הקטנות יכלו להצטרף לטיול (עם מצופים, ליתר ביטחון). שימו לב: כפכפי אצבע נוטים להיתקע בקרקעית הנחל ולהישאר שם לעד! לכן כדאי לצעוד יחפים או עם נעלי ים. היה מרענן, כיפי, משפחתי - וקל.
חזרנו למכוניות וטיפסנו לכיוון נצרת. האכסניה, "פאוזי עאזר",
התגלתה כבית אבן מקסים בלב העיר העתיקה. חלוקת החדרים באכסניה מאפשרת להזמין מתחם לשלוש משפחות, כפי שאנו עשינו – ואפשר גם להזמין חדרים לזוגות ואפילו לקבוצות יותר גדולות. האווירה במקום ביתית ונעימה, ומדי בוקר מוגשת ארוחה טובה. הרכב האורחים מגוון - קבוצות של צעירים מכל העולם, זוגות ומשפחות. הכל מאוד נעים ונוח - ולא יקר. תמורת מתחם של ארבעה חדרים לשלוש משפחות שילמנו 2,400 שקל ללילה, כולל ארוחת בוקר ואינטרנט אלחוטי בשטחים הציבוריים. היה שווה.
כדי להגיע לאכסניה נוסעים ברחוב הראשי של נצרת, תאופיק זייד, עד לכיכר המעיין. שם כדאי להתקשר לאכסניה כדי לקבל הסבר פשוט, ואף אפשר לבקש מפקידי הקבלה שישלחו מלווה, כדי לא לטעות בדרך. הפקידים אדיבים ולבביים, אך יש לבקש לדבר בעברית, אחרת תקבלו הסבר באנגלית לונדונית מוקפדת.
כשהגענו, הרעב היה גדול ומסעדת "אל-ג'נינה" היתה קרובה – בכיכר המעיין. שלוש דקות הליכה מהאכסניה, וכבר הונחו סלטים נפלאים על שולחננו. הפיתות היו חמות והשיפודים - בדרך. "אל-ג'נינה" היא מסעדה מזרחית קלאסית טעימה להפליא, עם כמה פנינים שאסור לפספס - כולל חומוס מן המשובחים, מעדני בשר וכנאפה בלתי נשכחת שעליה נספר עוד רגע. בירה לא המליצו לנו להזמין ("כי עכשיו רמדאן"), אז הלכנו על דיאט קולה. לקראת סוף הארוחה ניגש אלינו איש נעים ושאל אם נהנינו. השיחה החלה לקלוח והכרנו אדם מיוחד: היימן אבו מאהר, בעלי המסעדה, דור שני במוסד הקולינרי הזה שקיים כבר 70 שנה.
אבו מאהר התעקש להכניס אותנו למטבח, שהעלה ריחות פנטסטיים - ושם ראינו במו עינינו איך הקסם הקולינרי המזרח תיכוני הזה קורה, בסדר וניקיון מופתי ובמקצועיות שלא היתה מביישת אף מסעדת שף תל-אביבית. אבו מאהר נתן את האות, ומול עינינו החלו להכין לנו כנאפה מתוקה שהותירה את כל הארוחה בצל. הצירוף של הסירופ הארומטי וגבינת העזים הטרייה כמעט גרם לנו לחטוף את הכנאפה מהמחבת עוד לפני שהגיע לשולחן.
השורה התחתונה: המנות מצוינות וגדולות והשירות מעולה. אכלנו ושתינו לשובע (ללא אלכוהול) ולא שילמנו הרבה: 900 שקל לשישה מבוגרים רעבים ושמונה ילדים רזים. הבטחתי לאבו מאהר שעוד נתראה.
הערב החל לרדת על הגליל התחתון, ואנחנו הדרמנו לקיבוץ בית השיטה לטיול לילי בשדות. "את מי פוגשים שם?" שאלתי את אשתי. "את דני ג'יפ", היא ענתה בקיצור נמרץ. בתחנת הדלק של בית השיטה המתינו לנו שני ג'יפים, ובהם דני ג'יפ (דני
הרן, אם מתעקשים על רשמיות) ועזרא. עלינו על הג'יפים ויצאנו לטיול ספארי לילה בגליל. נמרים וג'ירפות לא פגשנו, אבל קיבלנו חוויה בלתי רגילה של נסיעה בג'יפ פתוח עם הילדים.
נסענו אל נחל יששכר דרך שדות החמניות היבשות ובריכות הדגים, תוך תצפית על שועלים, צבאים, חתולי בר ועוד חיות ליליות. קיבלנו גם הסבר קצר על ניווט באמצעות הכוכבים, האזנו לסיפורים חמודים של דני ועזרא - והכי חשוב: קיבלנו תה צמחים נדיר בטעמיו (שהוכן מצמחים שדני מגדל בגינתו) ואבטיח קר. הכל בשטח, תחת ירח מלא. התענוג נמשך כשעתיים וחצי, ושילמנו עבורו 1,300 שקל. כשנפרדנו, דני ג'יפ הבטיח לערוך לנו טיול דומה כשניסע לדרום (מישהו אמר אזור ים המלח באוקטובר ולא קיבל?)
שבנו לאכסניה סחוטים אך רצוצים, ולא היה מנוס מישיבה בפטיו הפסטורלי עם בקבוק יין אדום תוך חיסול הכנאפה השלישית שלנו, שלקחנו מ"אל-ג'נינה" בטייק אוויי. העיניים נעצמו, אך הלסת מיאנה לסגת. תם היום הראשון של הטיול. על היום השני, שכלל את השוק בנצרת, כפר תבור, זכרון יעקב ואמפי שוני (עם הפתעה מוזיקלית) – בשבוע הבא.
- מתוך הבלוג של מירי גולדנפלד ויוחי מנדיל - אליוליני
