"זה היה אולי שנה אחרי מלחמת ששת הימים. לקחתי את הרכב, BMW ישנה, שתי דוגמניות ואסיסטנט, וירדנו עם קולקציית הכאפיות של רוז'י בן יוסף לאל-עריש. הסתובבנו שם בכל מיני חורים וחושות, וצילמנו את השמלות הנהדרות האלה על רקע המדבר. היום זה סכנת נפשות להסתובב שם, אבל אז, מי בכלל פחד". את הדברים הללו אומר היום, 48 שנים למלחמת 67, צלם האופנה בן לם, שתיעד בזמן אמת את שמלות הכאפייה המפורסמות של המעצבת המנוחה רוז'י בן יוסף.
שמלות הכאפייה שיצרה בן יוסף מסוף שנות ה-60 ובמהלך שנות ה-70 זכו לכינוי "פטרודולרים", מכיוון שבן יוסף קיוותה שהן יכניסו לישראל דולרים רבים, בדומה לנפט הערבי. זה כמובן לא קרה, אולי כי את אווירת האופוריה ששררה בישראל אחרי מלחמת ששת הימים, החליפה מציאות של כיבוש.
>> מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק
"אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להיות כובשת", סיפרה בן יוסף בראיון מאוחר יותר, "ושצריך לבנות יחסים עם הערבים, שהם לא ירגישו שאנחנו רוצים לנצל אותם. עד היום מי שדואג לי ומי שמתקשר אליי אלו דווקא הערבים מעזה. יש משהו בנאמנות של הערבים שמאוד מרגשת אותי".
"חלפו חודשים רבים עד שהצלחתי לשכנע את האורגים הערבים לשנות את האריגה המסורתית ובמקום קשירת החוט הלבן, לקשור חוט שחור ולרקום עם החוט הלבן", המשיכה בן יוסף באותו ראיון. "כך קיבלתי כאפייה שחורה עם רקמה לבנה ויכולתי לעשות חיבורים בין שני הבדים ללא שילוב בדי הדפס. בהמשך, צבעתי חוטים באדום וכחול ב'מולר טקסטיל'. נתתי אותם לאורגים, הם קשרו בנולים את החוטים האדומים וכך עיצבתי כאפייה אדומה עם רקמה כחולה".
בן יוסף היתה מחלוצות המעצבות הישראליות שעשו שימוש בכאפייה הפלסטינית כחומר גלם באופנה. היא צבעה אותה, שינתה מעט את הטקסטורה שלה, ויצרה ממנה שמלות מקסי עשירות בבד, שלדברי בן לם נלבשו בעיקר על ידי האליטה התרבותית והעסקית בישראל. "נשים היו לובשות את השמלות האלה כבגדי ערב לאופרה ולתיאטרון", הוא מספר השבוע בשיחת טלפון. במקביל, הפכה הכאפייה לסמל המאבק לשחרור פלסטין, הרבה בזכות מנהיג אש"ף המנוח, יאסר ערפאת, שכרך אותה לראשו בצורה ייחודית. לפני הכיבוש שימשה הכאפייה ככיסוי ראש ופנים מסורתי של גברים, והחל משנות ה-30 הפכה לסמן של זהות אישית ולאומית, לאחר שהבריטים כפו על ערביי ישראל את הלבוש המערבי. אך מאז שהפכה לסמל האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987, הכאפייה טעונה במשמעויות סימבוליות ופוליטיות שלא מאפשרות להתייחס אליה כפריט אופנתי יפה ותו לא.
לאורך השנים היו מעצבים רבים שקיבלו השראה מהכאפייה, בעיקר בזירה הבינלאומית, כמו המותג הקוסמופוליטי threeasfour שפועל בניו יורק, המעצב המקדוני מריאן פג'וסקי, בית האופנה בלנסיאגה, ואפילו קסטרו הישראלית, שהשיקה סדרת צעיפים שנראו כמו כאפיות בשנת 2008, כחלק מהגל האופנתי הבינלאומי. אפילו ליהודה לוי היה אחד כזה.
לאחרונה אנו עדים להתעוררות מחודשת של המגמה, שגם הפעם החלה מעבר לים, עם קולקציית הקרוז של שאנל שהוצגה בדובאי וחשפה את הטקסטורה הערבית במראה יוקרתי, וחולצות הגברים של המותג McQ - הקו השני של בית אלכסנדר מקווין, במשחקי הדפסים המרפררים לבד הכאפייה.
אלא שבגל הנוכחי הכאפייה מסתמנת שוב כאלמנט שיזכה למקום של כבוד גם באופנה הישראלית, וזה לא עניין של מה בכך נוכח הקצנת הסכסוך הישראלי-פלסטיני בתקופה הנוכחית. חלוצות המגמה הנוכחית בישראל הן המעצבות הישראליות דודו בר אור וג'ניפר קים.
בר אור חשפה בימים האחרונים בחשבון האינסטגרם שלה שתי תמונות, כמעין טיזר לקולקציית אביב-קיץ 2016 בעיצובה, שמופנית בימים אלו לשוק הבינלאומי. בתמונות שצילם אייל נבו רואים את הדוגמנית ניבר מדר על רקע בריכת שחייה, כשלגופה שמלת מקסי מרשימה ועתירת בד, עם שרוולים ארוכים מבד כאפייה בלבן ושחור, המזוהה בעיקר בפלסטין ובתימן. בתמונה השנייה מצולמת מדר כשלגופה שמלת כאפייה ללא שרוולים בצבעים אדום ולבן, מבד כאפייה המזוהה בעיקר עם ירדן ומדינות ערב. הפעם מדובר בתמונה ארוטית יותר, כשמצדי השמלה נחשפת צדודיתה של מדר וחלק מהחזה שלה.
בד הכאפייה מופיע גם בקולקציית הקיץ של ג'ניפר קים, שעיצבה מכנסיים קצרים באורך הברכיים עם רצועת קשירה מחבל שחור. המכנסיים נמכרים במחיר של 500 שקל בהזמנה אישית בלבד. "במשך תקופה ארוכה חיפשתי בשווקים ביפו ובירושלים כאפיות ערביות אוריגינליות, עד שמצאתי את הכאפייה המדויקת שרציתי", אומרת קים על הקולקציה, שעוצבה בהשראת שלוש הדתות המרכזיות: יהדות, נצרות ואיסלם.
קים, טרנסג'נדרית גאה, לא מתחמקת מהשיח הפוליטי שצומח כתוצאה מהבחירה בבד הכאפייה. "אני חיה במדינת ישראל ואני חושבת שיש מקום לכולם - ישראלים ופלסטינים. כטרנסג'נדרית, שתמיד מרגישה כבן אדם לא מן השורה שמנסים לכופף לו את היד, אני מזדהה עם קבוצת מיעוט מוחלשת", היא אומרת. "יש משהו חזק בכאפייה, בהדפס, במשמעות שלה. היא סמל למרד, ואני מורדת באופיי. נגד הזרם, נון קונפורמיסטית".
אפשר לומר שחיפשת את הפרובוקציה?
"ודאי, ידעתי שזה ימשוך תשומת לב. אבל זה הפריט הכי מבוקש בקולקציה. כבר קיבלתי עליו הרבה הזמנות".
אלא שבשעה שמהצד הישראלי ניכר כי השימוש בכאפייה נועד להביע הזדהות עם המאבק הפלסטיני, או אפילו רק היקסמות מהטקסטורה הייחודית שלה, מעברו השני של הקו הירוק, גם אם רק ברמה המטאפורית, המעצבים הפלסטינים לא בהכרח מתרשמים מהמחווה.
מעצב האופנה נעים קאסם מטירה אומר שאין לו בעיה שמעצבים ישראלים ישתמשו בבד הכאפייה, ובתנאי שהם נותנים קרדיט למשמעות ולזהות שלו. "לכל מעצב יש את החופש לבחור את נושא ההשראה שלו", הוא אומר. "כל עוד הוא לא משייך אותו אליו או מנסה להשתיק אותו. אם אתה משתמש בבד כאפייה פלסטיני - אל תגיד שזה 'מקומי' או 'ישראלי'. תגיד שזה פלסטיני. זה חלק מהזהות והתרבות הערבית, ויש לתת על זה את הקרדיט".
כשקרל לגרפלד בשאנל עשה קולקציית כאפיות הוא לא אמר מילה על פלסטינים. יש בעיניך הבדל?
"כשבית אופנה יוקרתי עם קלאסה כמו שאנל שם אותנו על המפה, זה נותן לנו כבוד. זה מעצים את הכאפייה. כשמעצב ישראלי עושה את זה, אי אפשר לנטרל מהמשוואה את הכיבוש, וזה בעצם כל ההבדל".
