ב-19 ביוני 1984 שודר בערוץ WPIX האמריקאי פיילוט לתוכנית ההיפ הופ Graffiti Rock שצולמה בניו יורק. התארחו בה צעירים שרקדו בקצב לצלילי הרכב ההיפ הופ הפופולארי של התקופה RUN DMC. באחד הקטעים שובי הלב בתוכנית מופיעים דינו ורוזמארי, שני צעירים שחורים שמגדירים את שכונת מגוריהם בסלנג התקופתי "פרום מאני מייקינג מנהטן", לבושים בערבוביה האופנתית שאפיינה את ימי ראשיתה של אופנת ההיפ הופ, או כפי שהגדירה זאת רוזמארי במילה אחת: Fresh.
השיח המשובב בין דינו לרוזמארי נשלף מהארכיון לטובת סצנת הפתיחה של הדוקומנטרי Fresh Dressed, סרט הביכורים של העיתונאי, העורך והסופר סאשה ג'נקינס, אושיית היפ הופ ותרבות אמריקאית, שכתב את הביוגרפיה על אמינם והביסטי בויז, וכיום משמש כמנהל הקריאטיבי של מגזין התרבות והאופנה Mass Appeal, הפועל בזירה של אמנות הרחוב והמוזיקה השחורה.
>> מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק
הסרט יוקרן החל מיום שני הקרוב בפסטיבל דוקאביב לקולנוע תיעודי, והוא אחד מסרטי האופנה הטובים של העת האחרונה, וודאי הטוב ביותר בבחינת תת התרבות האמריקאית.
רוזמארי לא המציאה כמובן את המונח Fresh. הרבה לפני שהפך ה"בלינג" לכותרת של אופנת ההיפ הופ, צעירים מהשכונות הלא נכונות של ניו יורק סיטי הגדירו אותה כ-Fresh, והתכוונו לפסאדה של מי שהגיעו מבתים עניים ולבשו בגדי מעצבים ומותגים חדשים מהקופסה. מי שלבש Fresh זכה למעמד של סטאר על מדרכות הברונקס, קווינס, הארלם וברוקלין.
"נעשו הרבה סרטים על היפ הופ", אומר ג'נקינס בראיון בלעדי ל-Xnet, "אבל אף אחד מהם לא הביא את סיפורה של תת התרבות הזו דרך העיניים של האופנה - וזה הסיפור הכי חשוב. כנער שגדל בניו יורק סיטי, אופנה תמיד היתה הדבר הכי חשוב עבורי ועבור חבריי. בניגוד למוזיקת גראנג', עם קורט קוביין שלובש חולצת פלאנל שרכש בחנות יד שנייה, היפ הופ זאת תרבות שמושתתת על ההופעה שלך ועל הכסף שיש או שאין לך לרכוש משהו שהוא Fresh".
במהלך 90 דקות, המוגשות בקצב מסחרר כמו ריקוד ברייק דאנס, מצליח ג'נקינס, יליד 1971, לייצר סקירה מקיפה של התפתחות סצנת ההיפ הופ בניו יורק - מחבורות הרחוב הפרועות של סוף שנות ה-70, ועד לתעשייה שמגלגלת מיליארדי דולרים בשנה, לאחר שמסחרה את רוח ההיפ הופ המקורית עד לעייפה.
ג'נקינס עושה זאת באמצעות קטעי ארכיון נדירים וראיונות עם היסטוריונים, חוקרי לבוש, אופנאים ומוזיקאים שמעמיקים בנושא. הלבוש, אומר בסרט פרופסור טוד בויד מאוניברסיטת קליפורניה, המתמחה בנושאים של גזע ותרבות פופולארית, היה חשוב מאוד לקהילה האפרו-אמריקאית בארצות הברית, וגם כשלא היה להם כסף, תמיד הקפידו חבריה להתלבש באופן מכובד וחגיגי.
בקטע נוסף מתוך הסרט מספר אחד המרואיינים, שלבוש מכף רגל ועד ראש בבגדי המותג פולו ראלף לורן, כי התשוקה שלו ושל חבריו היתה ללכת לרכוש בגדים בשדרה החמישית במנהטן. "לא היו לי רהיטים בבית, אבל הארון שלי היה מלא בחולצות של פולו ראלף לורן", הוא אומר למצלמה.
"היפ הופ היא תרבות של ביטוי עצמי, ולכן אופנה היא כלי מאוד חשוב בתרבות הזאת", מסביר ג'נקינס. "הערך המרכזי של אופנה היא להיות אינדיבידואלי, והיפ הופ זה להיות אוריגינלי. לא להעתיק לוק של מישהו אחר. לכן אופנה היתה הביטוי החיצוני החשוב ביותר להיפ הופ", הוא מתמצת בבהירות את התמה העולה מהסרט שיצר, ובו האופנה מתפתחת יד ביד עם המוזיקה עצמה: מהאימוניות של מותגי הספורט משנות ה-70, כמו אדידס ונייקי, ועד למעילי הפרווה היוקרתיים שיצרו מעצבים וזמרים כמו פאף דאדי (שון ג'ון קומבס), שהקים בתחילת שנות האלפיים מותג יוקרה לגברים הנושא את שמו.
בכלל, שאלת היוקרה עולה וצפה לאורך כל הסרט, בין היתר באחד הקטעים המצוינים שחושף בפני מי שלא מכיר את היסטוריית ההיפ הופ על רבדיה השונים, את המעצב דן דפר, שיצר בתחילת שנות ה-80 חליפות ספורט, מעילי שרלינג, כובעים ווסטים עשויים לוגואים של המותגים גוצ'י ולואי ויטון.
למעלה מ-70 מרואיינים עברו אצל ג'נקינס בשלבי התחקיר, חלקם הגדול נותר על רצפת חדר העריכה, ועדיין, התוצאה הסופית מרשימה: עורך האופנה אנדרה ליאון טאלי, מעצב האופנה ריקרדו טישי, המוזיקאים קניה ווסט, פארל וויליאמס ונאס, שגם חתום על הסרט כמפיק - הם רק חלק מהמרואיינים הבולטים בסרט.
נוכחות-נפקדות מהסרט הן הנשים, כשלמעט שתי מרואיינות (האחת חוקרת והשנייה היתה חברה בכנופיית רחוב בשנות ה-70) ג'נקינס לא ראיין כלל מוזיקאיות היפ הופ בולטות. "היפ הופ זאת סצנה גברית מאוד", הוא אומר בתשובה לשאלה האם הדרתן של נשים מהסרט מקבילה למעמדן השולי בסצנת ההיפ הופ. "גם חברות להקת TLC לבשו בגדים שנעשו לגברים. האטיטיוד של היפ הופ, האגרסיה של היפ הופ, היתה תמיד גברית".
בעשור האחרון בולטות זמרות כמו איגי אזליה וביונסה, שמושפעות מהיפ הופ ומאמצות אלמנטים מתוכו.
"ביונסה ואיגי אזליה הן זמרות פופ שמושפעות מהיפ הופ. לא הייתי קורא להן זמרות היפ הופ".
אחת הסוגיות המסקרנות שהסרט בוחן היא הפיכתו של ההיפ הופ מתופעת שוליים למיינסטרים ממוסחר. אחד המרואיינים בסרט מספר כי מעצב האופנה טומי הילפיגר היה מגיע בשנות ה-90 לשכונות עם מכונית, וכמו סוחר סמים היה עובר בין הנערים ומחלק להם בחינם בגדים בעיצובו, על מנת שילבשו אותם.
את הקפיצה הגדולה שלו עשה הילפיגר, שהיה מזוהה מאוד עם אופנת ההיפ הופ, בעקבות הופעתו של סנופ דוג בתוכנית "סאטרדיי נייט לייב" בשנת 1994, שם לבש חולצת אוברסייז עם הכיתוב TOMMY. ללא ספק, הילפיגר ידע איך לתרגם את התשוקה של הנערים השחורים לכסף לבן. "טומי נוכח לגלות שלבגדים שלו יש מעמד מיוחד בשכונות הנחשלות, שבהן פילוסופיית ההיפ הופ של לחיות לארג' קונה לעצמה אחיזה", הסבירה הסופרת נעמי קליין בספרה החשוב No Logo. קליין טענה כי במצוד אחר משמעות ותחושת שייכות, "רוכשים לעצמם ילדי עניים ובני מעמד הפועלים מעמד על ידי אימוץ לבוש ואביזרים של פעילויות שנמנעות מהן, כמו סקי, גולף, וחתירה".
ג'נקינס מספר כי הילפיגר סירב להתראיין לסרט, וכך גם ראלף לורן. "טומי הילפיגר הוא מותג לבן שאנשים שחורים רצו ללבוש, והוא עשה מזה הרבה מאוד כסף", אומר ג'נקינס. "אבל אז הוא הפך להיות לא פופולארי, לא קול יותר, כי היפ הופ זאת אופנה הבנויה על טרנדים, ומצד שני גם הקהל הטבעי שלו, הלבן, לא הזדהה איתו יותר".
ומה במקרה של ראלף לורן?
"גם לראלף לורן יש קהל לבן, והוא היה מאוד מוערך בסצנת ההיפ הופ, אבל הוא לא נפגע מהטרנד שנעלם. בניגוד להילפיגר, ראלף הצליח לייצר סגנון על זמני. גם מאוד מכבדים אותו בארצות הברית. לאף אחד אין משהו שלילי להגיד עליו". מצד שני, בסרט מופיע ריקרדו טישי, המנהל האמנותי של ז'יבנשי, שמספר כי הוא הושפע מאוד מהיפ הופ כנער איטלקי צעיר."טישי מאוד מושפע מאופנת היפ הופ, אבל הבגדים שלו הם לא בגדי היפ הופ. אופנת ההיפ הופ השתנתה מאוד לאורך השנים. בתחילת הדרך, לא היו מותגים ייחודים לאופנת היפ הופ או בגדים ייעודיים. אנשים הרכיבו בעצמם את אוצר המילים האופנתי שלהם ממה שהיה קיים בשוק. ואז ההיפ הופ השפיע על חברות אופנה ומותגי יוקרה, ונולדו שיתופי פעולה כמו זה של קניה ווסט וטישי או פארל וויליאמס ולואי ויטון. זה תהליך אבולוציוני".
אז מה בעצם עושה קניה ווסט כמעצב: מוכר אופנה ייעודית להיפ הופ, או אופנה לחובבי היפ הופ?
"לקניה יש סוג של דוקטורט בהיפ הופ, ועכשיו הוא מנסה לתרגם את האטיטיוד של ההיפ הופ לבגדים שהוא עושה. היפ הופ זה לא סיפור על מוזיקה, אלא על אטיטיוד. מוזיקת היפ הופ זה ערבוב של סגנונות. תוכל למצוא שם מוטיבים של סול, רוק'נרול ואלקטרוני. כך גם באופנה. הצעירים שהמציאו את אופנת ההיפ הופ לקחו פריטי לבוש שלא היו מיועדים להם, ושמו עליהם את האטיטיוד של ההיפ הופ. לא בטוח שקניה עושה אופנת היפ הופ, אבל הוא חלק מהקהילה הזאת, אז הוא בהחלט מושפע מהיפ הופ".
האם במהלך התחקיר לסרט בדקת כיצד צעירים שחורים מתלבשים היום בשכונות?
"בשנות ה-70 וה-80 יכולת לזהות איך צעירים שחורים לבושים ומהיכן הם. בברוקלין, קווינס והארלם כל קבוצה התלבשה בסגנון אחר. זה היה קשור למצאי בחנויות. יכולת למצוא נעליים של נייקי בצבעים מסוימים בקווינס, ואחרים בברוקלין. היום, בגלל האינטרנט ובגלל ראפרים כמו קניה ופארל, לילדים בערים יש מודעות גדולה. ריקרדו טישי עבורם הוא כמו ראפר, הם מכירים את הסיפור שלו. כיום המכירות באונליין מאפשרות לך לרכוש כל פריט שאתה רוצה מכל מקום בעולם".
