קשה להתכונן לתערוכה המדוברת Savage Beauty של מעצב האופנה אלכסנדר מקווין, המוצגת בימים אלה ב-V&A בלונדון, לאחר שהועברה אליו מהמטרופוליטן בניו יורק והוכתרה כאחת התערוכות הנצפות ביותר בהיסטוריה של המוזיאון הנודע עם הכנסות של 15 מיליון דולר בשלושה חודשים בלבד.
ההליכה בין החללים האפלים, הדגמים המפוארים ששוכנו בתוך ארונות עץ עמוקים, מוזיקת הרקע המורבידית, הגאונות העולה מכל פרט ופריט, שניכר כי לוותה בהפרעה נפשית חריפה ומטרידה – כל אלו יחד הופכים את המבקר בתערוכה למשתתף במסע הלוויה שתוכנן ועוצב בקפידה רבה.
>> מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק
אולי מדובר בהלוויה מאוחרת של מקווין עצמו, ואולי בקבורה סימבולית של אותו כישרון אפלולי חד פעמי שהביא לעולם האופנה בתחילת שנות ה-90 ולקח איתו לקבר לפני חמש שנים, כששם קץ לחייו וגדע את הקריירה שלו בשיאה.
התחושות המעיקות שמציפות את משלחת העיתונאים מרחבי העולם, שהגיעה לסיור בתערוכה לרגל השקת קולקציית האיפור של M.A.C בשיתוף פיליפ טרייסי, מתגמדות נוכח התבוננות בפניו של מעצב הכובעים הגדול בעולם, שהיה חלק בלתי נפרד ממפעל חייו של מקווין, וכעת הוא נקרא לדגל – לשמש כאורח כבוד בסיור ולהנציח את המורשת של אחיו החורג שהלך לעולמו.
טרייסי, שאגף שלם בתערוכה הוקדש לכובעים המפוארים שיצר עבור הקולקציות של מקווין, משתדל לשמור על קור רוח ונימוסים. הוא מתבדח עם האורחים, מחייך לפרקים, נזכר ברגעים שחלק עם המעצב המנוח, אבל אף אחת מהמחוות האלו לא מצליחה לטשטש את האבל העמוק שממשיך להתקיים בחייו ואת העובדה שאם אכן מדובר בלוויה, הרי שהוא כאן בתפקיד היתום.
"זו תערוכה מאוד עצובה עבורי. עצובה וכבדה", הוא אומר בראיון המתקיים בסוויטה שלו במלון קלארידג'ס בלונדון ביום שלמחרת. "המון אנשים מגיעים לראות אותה, וזה נהדר ואני שמח על כך, אבל עבורי החלל הזה הוא קודם כל האנשים שממלאים אותו, איזבלה בלאו, אלכסנדר מקווין.
"אני לא יודע להגיד אם התערוכה טובה או רעה, כלומר, ברור שהיא טובה, כולם אוהבים אותה, אבל אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי, האמת, כי כל התערוכה היא למעשה הבגדים שלה (של איזבלה בלאו, ע"פ). לבגדים יש יכולת לשמר זיכרונות. לכולם. אתה מוצא משהו במלתחה ומסתכל עליו, ואתה זוכר לאן לבשת אותו, מה עשית איתו וכו'.
"אז התערוכה הזו שהגיעה עד לונדון, היא אולי ערימה של בגדים, אבל יש בה גם סימבוליות עצומה. אני זוכר אותה בכל הבגדים האלה, זוכר היטב. היא לבשה את הבגדים שלו כשאף אחד עוד לא לבש אותם, אז זה די מוזר עבורי...(נאנח ממושכות ושותק)".
"איזבלה תמיד היתה ותמיד תהיה אייקון האופנה הנצחי שלי"
אפשר בקלות להגיד שבלאו – בת למשפחת אצולה אנגלית, עורכת אופנה לשעבר, אייקון של לבוש אקסצנטרי, מסתורי ובולט בחריגותו, ופיגורה עתירת קשרים בתעשיית האופנה – היתה האמא של טרייסי, אבל אפילו שמונה שנים לאחר מותה הטראגי, בהתאבדות גם כן, ניכר כי עבורו היא היתה הרבה יותר מאם.
בעבר אמר עליה לא פעם כי היא עשתה אותו, ועד היום הוא מתנסח כמי שחב לה את חייו ואת כל הישגיו המקצועיים על שזיהתה את כישרונו, גידלה וטיפחה אותו, דאגה לדחוף אותו בטיפוס אל פסגת עולם האופנה, ושימשה עבורו כמוזה, דוגמנית, לקוחה, חברת נפש ואמא רוחנית.
"אנחנו המצאנו אחד את השני – אני עשיתי כובעים והיא חבשה אותם", הוא נזכר. "היא הכירה אותי לקרל לגרפלד ובמקום להרגיש שהיא עושה לי טובה ענקית, היא חשבה שהוא זה שצריך להיות אסיר תודה על כך. אני חשבתי שהיא מתבדחת. כשהיא הכירה לאלכסנדר אנשי מפתח בתעשייה, היא הציגה אותו כאיב סאן לורן הבא. ואנחנו גיחכנו, 'באמת?', אבל הוא באמת היה כזה, ואיזבלה היתה הראשונה לזהות את הכישרון הענק שלו. היום כבר אין אנשים כמוה. היא היתה אשת חזון אמיתית".
טרייסי ובלאו הכירו לראשונה בשנת 1989. הוא היה סטודנט לתואר שני בעיצוב אופנה ברויאל קולג' אוף ארט בלונדון, והיא היתה עורכת האופנה של מגזין "טאטלר". טרייסי הביא לה כובע שעיצב, והיא הבינה מיד את הכישרון הגדול שניצב מולה. מאותו רגע ואילך הפכו השניים לצמד בלתי ניתן להפרדה, יצורים שחיים בסימביוזה מתמדת.
בלאו היתה המנוע היצירתי של טרייסי, והוא גמל לה על כך עד יום מותה בנאמנות אין קץ, בהכרת תודה, בחברות וכמובן, באינסוף הכובעים שיצר עבורה לכל האירועים שאליהם הגיעה, כובעים שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מאישיותה המוחצנת.
"הייתי שמח אם יותר אנשים היו מכירים אותה באמת ומבינים איזה אדם מדהים היא היתה", אומר טרייסי, "חמה ונדיבה ומצחיקה ואמיצה ובעלת מחשבות מלוכלכות, אבל כיפית, אדם נפלא ומקסים שנראה מאיים, אבל היא לא באמת היתה כזו. פשוט לא היתה לה סבלנות לאנשים בעולם האופנה. היא לא אהבה אותם והם לא אהבו אותה. היא לא התחנפה לאנשים. היום אתה צריך ללקק לאנשים בתעשייה כדי להצליח. היום היחצנים של התאגידים הגדולים אומרים לעיתונאים מה הם רוצים לראות במגזין. ואני חשבתי שהעניין פה הוא כישרון. זה כבר לא מרגיש ככה. איזבלה היתה כולה בעניין של כישרון. היא מצאה את עולם האופנה מדכא. לא עניין אותה להגיע להשקה של גרביים ב-9 בבוקר. לא עניין אותה ללכת לאן שצריך".
באילו סיטואציות אתה מרגיש שהיא חסרה לך יותר מכל?
"כל יום, כל הזמן. היא חלק ממני, מהאני המעצב שלי. אני חושב עליה גם היום כשאני יוצר. אני מתחיל כל דבר כשהיא בראש שלי. גרנו יחד באותו הבית. היא היתה יוצאת לבלות כמעט כל ערב. אני תמיד העדפתי להישאר לעבוד. לא הייתי כמוה בעניין של בילויים ולהיות פאביולס, הייתי עסוק. איזבלה תמיד היתה ותמיד תהיה אייקון האופנה הנצחי שלי".
אתה מעצב הכובעים המפורסם והמצליח בעולם. עבדת עם כולם, מעצבים ומפורסמים, מליידי גאגא ועד שרה ג'סיקה פרקר, מאליזבת טיילור ועד משפחת המלוכה. מי בכל זאת עדיין גורמת ללב שלך לפעום מהר יותר?
"הם כולם מקסימים. אני רק אדם אירי פשוט שהתמזל מזלו. בצעירותי אף פעם לא דמיינתי שאוכל לדבר עם אליזבת טיילור. שאלתי אותה על תפקידה כקליאופטרה והיא סיפרה לי את כל הסיפור, על איך שהיא למדה את התפקיד ואת הדמות באמצעות הסתכלות על התלבושת שלה. אי אפשר לקנות את האינפורמציה הזו, היא חסרה בספרים, והיא הופכת את העבודה שלי למאוד מעניינת.
"תמיד קיבלתי השראה מהוליווד הישנה, ולא מהוליווד החדשה. בהוליווד הישנה לכוכבים היה סטייל, היום יש להם סטייליסט. כולם נראים אותו הדבר. קשה לפגוש היום אנשים עם אינדיבידואליות בזירה הזאת.
"קחי לדוגמה את מרלן דיטריך. משטרת האופנה של היום אולי לא היתה אוהבת אותה, אבל אי אפשר להשוות אותה לכוכבים של היום, שהם פשוט בדרנים ויזואליים. אותי זה מאוד משעמם לראות מה הם לובשים. זה לא שזה חייב להיות אקסטרווגנטי, אבל חסרה בזה אישיות. זה נראה כמו עבודה של סטייליסט שקנה להן שמלה. הכול הפך להיות תאגידי – תאגיד אופנה, סטייל תאגידי".
"רוב האנשים בעולם האופנה הם פחדנים"
שלוש שנים לאחר שהכיר טרייסי את האייקון הנצחי שלו, הגיח לאוויר עולם האופנה כישרון ענק נוסף, ובלאו, שהיתה חשוכת ילדים, מיהרה לאמץ גם אותו ולפעול במרץ על מנת להפוך אותו לשם דבר בתעשייה שהכירה על בוריה.
קראו לו לי (אלכסנדר) מקווין, אבל איזבלה, שישבה בקהל בתצוגת הגמר שלו בסנטרל סיינט מרטין בשנת 1992 ומיהרה לרכוש מידיו את הקולקציה כולה, חשבה שהשם לי נדוש מדי ולא משקף את אישיותו הייחודית וכישרונו הנדיר. כמי שבזה הרגע נולד לה ילד נוסף, היא העניקה למקווין את שמו האמצעי, "אלכסנדר", ולימים שמו המקורי "לי" הפך לכינוי השגור בפי מקורביו בלבד. לפיליפ טרייסי נולד אח חורג, בן חסותה של אמו הרוחנית, שהחל לפלס בעזרתה את דרכו בתעשייה והפך, כמו טרייסי, למזוהה איתה.
"הוא היה חסר פחד, כמו איזבלה", אומר טרייסי על אחיו החורג, שאותו הוא מעדיף לכנות אלכסנדר. "רוב האנשים בעולם האופנה הם פחדנים שתמיד חוששים ממה שאחרים יחשבו ויגידו. בגלל שהכרתי את שניהם, אני יכול להגיד שהם היו אנשים עם אישיות חזקה. לא היה אכפת להם מה אף אחד חושב על מה שהם עשו. הם היו בעלי דעה מאוד מגובשת. זה לא מז'אנר המעצבים שמכירים היום, שאותם אני מגדיר מעצבים-אוצרים, שיש להם עשרות סטייליסטים ומעצבים תחתם והם מלקטים רעיונות, ואכפת להם מה כולם חושבים. זה יכול להיות אסון".
בלאו חיברה בין טרייסי למקווין ובחלוף השנים השניים החלו לשתף פעולה ולשמש עבורה מקור גאווה. מקווין, שכבר נודע באישיותו האפלה, הפליא בקולקציות מכוננות מדי עונה, ואלו הושלמו באמצעות הכובעים של טרייסי לכדי מראות מונומנטאליים, שעלו על מסלול התצוגה והותירו את אנשי תעשיית האופנה המומים ומשתאים.
"אלכסנדר הבין מצוין את כוחם של כובעים, כי הוא היה מעצב ללא פחד", אומר טרייסי. "זה לא דבר רגיל להציג בגדים כל כך חזקים עם כובע מאוד חזק ונעליים מאוד חזקות ונערה עם מראה מאוד חזק. זה לא אמור לעבוד, אבל זה עבד בשבילו, כי פתאום זה נראה 'וואו', כמו ממד אחר של אופנה".
גם הכובעים שלך לבדם נראים כמו ממד אחר של אופנה, בעיקר בעולם שבו הכובע נשמר לאירועים יוצאי דופן ולאנשים יוצאי דופן. שמרת על נתיב הכובעים לאורך כל הקריירה הארוכה שלך. איך קרה שניגשת פתאום לתחום כמו איפור? מה הקשר בין השניים?
"קודם כל, שניהם מונחים על הראש, כובעים ואיפור, כך שאלה שני דברים מאוד דומים. הם גם מדגישים את אותם דברים. למרות שהרבה פעמים חושבים על כובע כמשהו שמאוד משתלט על המראה של האדם, האמת היא שכובעים נועדו לגרום למי שחובש אותם להיראות טוב יותר, לבלוט יותר. עם כובע אתה רואה את הבחורה טוב יותר, כי הוא ממסגר לה את הפנים. כובעים זקוקים לאיפור, אחרת האדם שחובש אותם ילך לאיבוד".
יש הרבה אנשים שרוצים לחבוש כובעים אבל לא יודעים איך להתחיל. עצתך?
"הכי חשוב שישתחררו מהתפישה שהם לא טיפוס של כובעים, ויתחילו עם משהו פחות מסובך מזה (הוא מצביע על אחד הכובעים שעיצב במיוחד עבור קולקציית האיפור של M.A.C), כי הקו הזה כל כך לא סלחני, שאת חייבת להיות יפהפייה מושלמת בשביל ללכת איתו. בכל מצב אחר זה יגרום לך להיראות פשוט נורא. אז כדאי להתחיל עם כובע פשוט והכי חשוב זה להבין שהאנשים שמסתכלים עליך לא מבקרים אותך, אלא רק מקנאים בך".
בתל אביב יש שמש ברוב ימות השנה ולמרות זאת, מעטים האנשים שמעזים ללכת עם כובע כחלק מהצהרה אופנתית. אתה מאמין שזה יכול להשתנות בעתיד? אולי אנחנו צריכים שמומחה כובעים כמוך יבוא ללמד אותנו כיצד לשנות גישה.
"אני מאמין שלא כולם ילכו עם כובעים אף פעם, כי היום כובעים לא נחבשים מאותה סיבה שנחבשו פעם. העניין עם אופנה הוא שאתה אף פעם לא יודע מה יהיה. אם אנשים יהיו יותר בטוחים בעצמם ויצליחו להיות מי שהם רוצים להיות באמצעות בגדים, אז מי יודע מה יהיה בעוד מאה שנים. איך נבטא בעתיד את האישיות שלנו. אופנה היא עניין של שינוי ולכן היא כל הזמן משתנה, וכן, אני אשמח להיענות להזמנה שלך לבוא לתל אביב. שמעתי שבתל אביב יש אנשים יפים, מזג אוויר יפה, חופים, והבחורים... זה נשמע אקזוטי, תל אביב".
"מאוד קשה לשרוד כשאתה עובד בטריטוריה שבה המקוריות חשובה"
הטריו טרייסי-בלאו-מקווין התברר כסיפור הצלחה שכבש את עולם האופנה בסערה ושינה אותו לנצח. בספרה Champagne Supernovas על הדמויות שעמדו מאחורי המפץ הגדול של שנות ה-90 בעולם האופנה, התחקתה מאורין קלהאן אחר סיפורו של מקווין, שהוכתר כגדול המעצבים של דורו.
באמצעות עדויות של מקורבים, חושפת קלהאן בספרה את שהתרחש מאחורי הקלעים של סצנת האופנה שבערה באותן שנים, ואת התנודות הקיצוניות שחלו בהתנהגותו של מקווין מתחילת העשור ועד להתאבדותו בשנת 2010. מדובר בספר מרתק וצבעוני להפליא, שמוכיח עד כמה המציאות יכולה לעלות על כל דמיון, ועד כמה טרייסי ומקווין קשרו את חייהם זה בזה דרך בלאו.
את נקודת המשבר המשמעותית הראשונה מסמנת מחברת הספר בשנת 1994. מקווין כבר הפך לשם דבר והציפיות סביבו הלכו וגברו, סוגרות עליו בתוך מכבש לחצים כבד שהשפיע על מצבו הנפשי הגבולי מלכתחילה.
"אלכסנדר נעשה מפורסם כי היתה לו פרספקטיבה מקורית, והוא הוכיח אותה בכל עונה מחדש", אומר טרייסי. "זה מדהים כשאתה נתקל באדם עם חזון כזה, כי הוא צריך להיות מאוד חזק כל הזמן כדי להגיע למקום הזה".
הקולקציות המקוריות והמרעישות של מקווין דחפו אותו עמוק יותר אל תוך העולם האפל והאלים שאליו נמשך תמיד, היישר אל מחוזות האימה. בחייו האישיים הוא מצא נחמה בסמים קשים, סקס מזדמן, מסיבות ובילויים חסרי תוכן בחברת הסטאריות של אותם ימים, ביניהן נעמי קמפבל וקייט מוס.
כמעט את כל חבריו הטובים כבר איבד, אבל בלאו נותרה נאמנה לו, אפילו אובססיבית לגביו, והוא נהג כלפיה בזלזול שהלך והחריף, מתעלם ממצבה המתדרדר, כלכלית ונפשית, כמבקש לנצל את כל שביכולתה לתת לו, מבלי להידרש לשמש כחבר עבורה. "היא כמו מחלה סופנית", אמר בראיון שנתן לניו יורקר. זה נשמע כמו הומור שחור, אבל מי שהכירו את מקווין ידעו כמה אכזר הוא יכול להיות.
מקווין בזבז כספים כמו משוגע, בעודו מתגורר "על חשבון הברון" באחוזה האנגלית שירשה בלאו, אשר נותרה מצדה מחוסרת עבודה, הכרה וכסף, והתייסרה ללא הרף מההתנהגות האובדנית של בן טיפוחיה הסורר. היא הכירה היטב את הדרך למטה, ובעצמה חוותה תקופת הרואין קשה, אולם לא היתה מסוגלת לעמוד מהצד ולראות את בן חסותה שורף במו ידיו את העתיד שיכול היה להיות לו. מצבה הנפשי החריף. היא החלה לדבר על התאבדות.
מקווין המשיך להדהים את עולם האופנה. המותג שלו כבר נקנה על ידי תאגיד הענק PPR והוא היה למעצב החם ביותר בעולם. בלאו אושפזה במנזר רפואי להשגחה. הרופאים במוסד הורו לה להפסיק לחבוש את הכובעים של טרייסי, כי לדבריהם היא השתמשה בהם כדי להסתיר את פניה, והיתה חייבת למצוא דרך לאהוב את עצמה. התברר כי על אף שטרייסי מאמין שכובעים אמורים לגרום לך להתערות בחברה, יצירותיו המפוארות שימשו עבורה דווקא כמקדם הגנה מפניה, מקום מסתור שעזר לה להרגיש בטוחה.
בלאו נכנסה לטיפולים ויצאה מהם בקצב מסחרר, אבל שום דבר לא עזר. היא ניסתה להתאבד ארבע פעמים במהלך חודשיים, והתעללה בעצמה ללא הרף, מיוסרת מכך שלא היה לה ערך בעיני עצמה ומכך שלא יכולה היתה להביא ילדים לעולם.
ב-5 במאי 2007 היא בלעה חומר הדברה והובהלה לבית החולים. גם במצבה האנוש היא היתה מוטרדת בעיקר מכך שהאחיות לא מזהות אותה, וצעקה עליהן "חפשו אותי בגוגל!". כשהרופאים הודיעו לה כי נותרו לה בין 48 שעות לשבועיים לחיות, היא חשה הקלה. היא בלעה רעל בכמות של פי 20 מזו שנדרשה לה על מנת לשים קץ לחייה. היא שכבה בכותונת עלובה במיטה בבית חולים ציבורי וחיכתה למותה, מרחק שנות אור מהדימוי הזוהר שאפף אותה. רק משפחתה ידעה שהיא עומדת למות. היא קראה לכמה חברים קרובים להיפרד. מקווין לא היה ביניהם.
הוא כן הופיע בלוויה של בלאו, שנקברה בכובע שיצר עבורה טרייסי אך ללא כל מזכרת ממקווין, שחברים מספרים כי נראה בטקס אומלל למדי. מאוחר יותר אמר עליה, "היא היתה הדבר עם הכי הרבה ערך שלמדתי על אופנה. איזבלה היתה כל כך חזקה בדמותה הציבורית, אבל היא לא החזיקה מעמד בחייה האישיים. היא נהגה לומר שהאופנה הרגה אותה, אבל היא גם נתנה לזה לקרות בהמון דרכים".
שלוש שנים לאחר התאבדותה של בלאו, כשבוע לאחר מותה של אמו הביולוגית, התאבד מקווין בדירתו בלונדון. הוא חתך את הוורידים בשני פרקי ידיו ותלה את עצמו בחגורה. הוא היה מעצב האופנה הראשון שמותו הרגיש כמו אבידה תרבותית עצומה, בדומה להיעלמותן של דמויות כמו קורט קוביין וריבר פיניקס.
"זה מאוד קשה לשרוד כשאתה עובד בטריטוריה שבה המקוריות חשובה", אומר טרייסי בעצב. "האופנה שקיימת היום היא גנרית, יש הרבה ממנה. אתה אפילו לא יכול לזהות היום מי עיצב את הבגדים האלה. זה רק בגדים, בעוד שהוא נדרש להמציא את עצמו בכל פעם מחדש.
"זה מדכא. כי העולם הזה אוכל את עצמו. פעם היו איב סאן לורן, אונגרו, מוגלר... כשראית את התמונות ידעת מי עיצב על פי הבד, הצבע, הסטיילינג. היום אתה לא יכול לדעת. הכול צריך להיות טרנדי עכשיו, הכול הולך מהר ונראה כמו כור היתוך של בגדים, אבל אין יותר רגעים בלתי נשכחים. אצל אלכסנדר תמיד ידעת שזה עיצוב שלו, לכן הוא לא התאים לעולם הזה. לא יהיה עוד אחד כמוהו".
הכותבת היתה אורחת של חברת M.A.C בלונדון
