המיקום
דירת שלושה חדרים של מעצבת האופנה דורין פרנקפורט ובן זוגה מיקי קרצמן, צלם ואמן, בכיכר דיזנגוף בתל אביב. הדירה מעוצבת בקווים עדינים עם עבודות אמנות ישראלית התלויות על הקירות ומרפסת הפונה לפטיו פנימי של הבניין.
המארחת
דורין פרנקפורט, ממעצבות האופנה הבולטות בישראל עם ותק של 31 שנה בתחום. פרנקפורט חרטה על דגלה את הסלוגן "מעוצב ומיוצר בתל אביב", שאינו רק סיסמה אלא דרך חיים. היא פועלת ומייצרת מתוך מפעל ברחוב שוקן בדרום תל אביב ומחזיקה ב-17 סניפים בישראל ובמספר נקודות מכירה נוספות ברחבי העולם.
האורחים
מוטי רייף, יזם ומפיק שבוע האופנה גינדי תל אביב, מפיק תצוגות בכיר ובעל סוכנות טאלנטים חדשה.
לאה פרץ, ראש המחלקה לאופנה בשנקר משנת 1994.
ענבר נחשון, סמנכ"לית השיווק החדשה של קבוצת גולף, שנכנסה לתפקידה ביוני 2014.
אייל דה ליאו, עד לאחרונה מנהל קשרי החוץ של מוזיאון העיצוב חולון ומנהל שבוע האופנה חולון. כיום מייעץ לגופים שונים בתחומי תרבות, תוכן וניו מדיה ובעל בלוג "הגרסונייר".
הד מיינר, מעצב צעיר בוגר בצלאל שהקים את מותג אופנת הגברים הנושא את שמו בשנת 2014.
ענבל פרגר, עורכת ערוץ האופנה של Xnet.
איתי יעקב, עיתונאי אופנה ב-Xnet.
חוקי המשחק: עושים סדר באופנה הישראלית
כל אחד מהנוכחים סביב השולחן התבקש להכין שאלה לאחד האורחים. האורח אליו הופנתה השאלה משיב ושואל את השאלה הבאה לדיון.
על השולחן
מטעמים מעשה ידיה של המעצבת המארחת: מרק אפונה, סלט עלים ירוק, פלפלים ועגבניות שרי ממולאות, וחריימה (ראו מתכון) מדג סלמון. היו שם גם כרובית בתנור עם טחינה, לחם שיפון, מתוקים, עוגת שיש והרבה בקבוקי יין. ארבע כוסות שימשו כהמלצה בלבד.
עוד מפגשי פסגה של ענף האופנה
- תעשיית הדוגמנות חוגגת עצמאות בדיון סוער: על האש - היופי הישראלי
- גיבורי ענף הכלות בארץ: "הכלה הישראלית היא הכי קשה בעולם"
מוטי רייף שואל את דורין פרנקפורט
ידעת עליות ומורדות, פתחת וסגרת, ואת עדיין מותג מוערך. איך משמרים קריירה לאורך כל כך הרבה שנים?
דורין פרנקפורט: "אין לי מושג. אני חושבת שתמיד חלמתי לעשות משהו בסגנון מאוד מסוים, שיהיה מחובר למקום הזה. לקח לי המון זמן לנסח את השפה שלי, ואני חושבת שליקטתי קריירה. לא באתי ופרצתי, אלא ליקטתי רגעים. לא חשבתי אף פעם שאני רוצה להיות גוצ'י, רציתי להיות מותג מקומי ולהישאר מאוד נאמנה לעצמי. זה קשה לא לזייף, ובשלב מאוד מתקדם הבנתי שאי אפשר למצוא חן בעיני כולם וגם אין צורך. אני לא רצה לפוליטיקה".
מוטי רייף: אני עובד עכשיו על שבוע האופנה, ומתקשרים אליי מעצבים לקבוע פגישות לגבי התצוגה. כשמתקשרים לדורין, היא היחידה שאומרת: 'אני בפנים, הכול מוכן'. יש לה חזון. ב-1994 עשינו יחד תצוגה באלנבי 56, ובזמן שהדוגמניות התאפרו ירדתי לרכב ובדיוק אמרו ברדיו שזה יום הגאים והגאות הבינלאומי. הייתי אז בארון, אבל באותו רגע חזרתי לדורין ושאלתי אותה מה דעתה שנבקש משתי דוגמניות להתנשק? התשובה שלה היתה 'גו פור איט'. במהלך התצוגה מריולן רפאלי, אשתו לשעבר של עופר רפאלי, ולימור גרטמן, שהיתה אז דוגמנית מתחילה, התנשקו וכל המדינה דיברה על זה למחרת. אני מאמין שמעצב חייב לדעת מה הוא רוצה – ממוזיקה ועד קונספט. אם אני עובד עם סטודנטים בשנקר ושואל אותם איזה מוזיקה אתם רוצים, אלה שאומרים לי 'מה שתחליט' – באותו רגע אני יודע שאין להם שום עתיד ומקום בתעשייה הזו".
הד מיינר שואל את מוטי רייף
מה לדעתך מייחד את שבוע האופנה בתל אביב משבועות אופנה אחרים?
מוטי רייף: "שבוע האופנה נוסד כדי לתת פלטפורמה לתעשיית אופנה ישראלית. אני אדם שחי בתוך עמו, ומודע לזה שאין לנו ולנטינו, ארמאני, שאנל ודיור – אבל כשאני בונה תמהיל של שבוע אופנה זאת קשת רחבה של דורות: מהצוות הוותיק והבכיר, ועד למעצבים צעירים שפועלים בשוק. כיוון שאני מודע למצב הכלכלי הבעייתי של המעצבים, אני מנסה לסייע למי שאני מאמין בו ושאין לו את היכולת הכלכלית, כמו שנקר ומעצבים צעירים שנאבקים על מקומם. בסך הכול, מאוד קשה להעלות תצוגת אופנה. אנחנו מבורכים בגינדי, שיכולים לתת חיבוק גדול לאופנה ישראלית. זה לא מובן מאליו להוציא 10-7 מיליון שקל".
איתי יעקב: "יש להם אינטרס לקדם את הקניון שלהם".
מוטי רייף: "וזה בסדר גמור. אתה יודע מה זה ללכת לגייס שני מיליון שקל לשבוע האופנה הראשון? נורא קל לשבת ולבקר. לצערי, שבוע האופנה לא מעניין אף אחד בממשלה. היחידים שמשתפים פעולה הם משרד התיירות, כי זה עושה יחסי ציבור טובים למדינת ישראל. בעבר ניסינו להקים גוף משותף עם התאחדות התעשיינים, וזה לא קרה עדיין. אני פועל 30 שנה בתעשייה, וכשהתחלתי את טקס פרסי האופנה, שאלו מי מחלק את הפרסים והתביישתי להגיד שזה אני. כל הזמן חיברתי גופים מהעירייה כדי לתת במה למעצבים ישראלים, ועכשיו הבמה הזאת ניתנת למעצבים באמצעות שבוע האופנה. הבאנו עיתונות זרה, אלון ליבנה הגיע לשבוע האופנה בניו יורק, ודודו יצאה בזכותו החוצה".
דורין פרנקפורט: "אני מאמינה שכאשר אתה מעביר למישהו טוּב, תפקידם להעביר את הטוב לאנשים סביבם שלא קיבלו את זה. כלומר, לסייע לחלשים מהם".
מוטי רייף: "ממרום גילי למדתי שבסופו של דבר, לצערי, כל אחד רואה רק את עצמו. בסופו של דבר אנחנו עובדים באופן פרטי. אין גורם ממשלתי או ציבורי שאי פעם נתן לתעשיית האופנה גב".
ענבל פרגר: "בניגוד לשבועות אופנה בעולם, אתה מייצר שבוע אופנה מתוך דלות החומר, כי התחושה היא שתעשיית המעצבים פה נמצאת במצוקה מתמדת".
מוטי רייף: "קשה לי מאוד עם המילה מצוקה. אנחנו עם שיודע לבכות, בכיינים באופי שלנו, אבל אני מאמין שאם הייתי מעצב צעיר הייתי מצליח בכל דרך. קל לצאת משנקר ולהגיד – 'אני מעצב אופנה ורוצה לפתוח סטודיו', אבל זה לא עובד ככה! קריירה זה תהליך מאוד ארוך. אפשר להצליח פה, אבל אי אפשר להצליח ביום".
לאה פרץ: "לממשלה אין עניין בקידום עיצוב על כל רבדיו. שנים רבות ישבתי באינספור ועדות על אופנה, שעות על גבי שעות, ושום ועדה לא הביאה לשום תוצר".
מיקי קרצמן: "הענף הזה לא מחובר למוקדי הכוח בממשלה, לכן אף אחד לא מעוניין להפנות לזה תקציבים".
איתי יעקב: "מוטי, הזמנת פעם את שרה נתניהו לשבת בשורה הראשונה של שבוע האופנה? אם מישל אובמה מקדמת אופנה אמריקאית וסמנתה קמרון הבריטית עושה אירועים בדאונינג 10 ויושבת בתצוגות בשבוע האופנה, מדוע שרה נתניהו לא יכולה להיות נוכחת בתצוגה מכובדת כמו של גדעון אוברזון או משכית?"
מוטי רייף: "זאת שאלה פרובוקטיבית. יש לי בעיה מאוד גדולה עם ההתנהלות של משפחת נתניהו. זאת הסיבה שאני לא מזמין אותם".
ענבל פרגר: "אולי כדאי שתעשיית האופנה תשיט יד לנשים ראשונות בישראל ולא תחכה שהן יושיטו לה יד".
לאה פרץ: "הזוג נתניהו מקרינים כראשי המדינה שאין להם שום עניין בעיצוב. אני יכולה לומר לך שמיכל הרצוג מגיעה אלינו לביקורות פנימיות בשנקר, יושבת בשקט ומקשיבה לאורך כל הביקורת".
ענבל פרגר שואלת את ענבר נחשון והד מיינר
רבים מאמינים שהצמיחה המטורפת של האופנה המהירה נוגסת משמעותית במעצבים הקטנים, בטח בשוק קטן ותחרותי כמו ישראל. מה כל אחד מכם, ענבר והד, חושבים על האמירה הזאת?
הד מיינר: "אני לא מרגיש שהרשתות נוגסות בשוק שלי. מתחילת דרכי עשיתי החלטה לשים דגש על ייצור מקומי ולמכור את הדברים גם מחוץ לישראל. כדי למכור בבוטיקים הטובים בעולם, אתה צריך להביא איתך מוצר חדש. אני מאמין שלא צריך כאן אופנה כמו באירופה או לחנך ישראלים להתלבש כמו באירופה, להפך. צריך ללכת עם מה שיש ולחשוף את זה. המעצבים היפנים שפרצו בעולם בשנות ה-70 לא ניסו לחקות את מה שהיה באירופה או באמריקה, אלא הביאו איתם סגנון מקומי משלהם. היום אי אפשר לדמיין את עולם האופנה בלעדיהם. לכן למעצב צעיר בישראל אסור להסתפק בשמלת משי עם תפר אוברלוק, אלא להתרחק מכל מה שקורה ברשתות המסחריות ולפנות החוצה לחו"ל".
לאה פרץ: "אני לא חושבת שכל המעצבים צריכים לעשות הוט קוטור".
הד מיינר: "לא אמרתי הוט קוטור. אבל מכירה את התחושה הזאת שאת נכנסת לבוטיק בישראל ואומרת לעצמך, 'זה די דומה לזארה'?"
ענבר נחשון: "כשהסתכלתי על העבודות שלך, השפה והסיפור היו לי מאוד ברורים. אתה נמצא במתרס השני מהרשתות. כרשת ישראלית אנחנו מנסים למצוא את החיבור למקום ולזמן, ולמצוא שפה של רשת שתבדל אותנו מזארה או H&M. ברגע שהזהות שלנו ברורה עבורנו ואנחנו יודעים איזו אופנה אנחנו רוצים לעשות בקונטקסט של המקום בו אנו נמצאים – זה מייצר אחרות. אנחנו היום מושיטים יד למעצבים, אם זה דרך פרויקט Style Hub או קולקציית הקפסולה עם דודו בר אור. צריך לזכור שמעל הכול, כל המעצבים של גולף הם ישראלים והתחנכו במוסדות אופנה ישראלים".
ענבל פרגר: "אבל הד אומר שאם מעצב צעיר רוצה להצליח ולא קוראים לו דורין פרנקפורט – הוא צריך לפנות החוצה לחו"ל, כי בישראל קונים ברשתות".
דורין פרנקפורט: "הקריירה שלי לא התחילה בארץ, היא התחילה בלונדון. קודם לכן עבדתי במפעלי אופנה כמו אלד, ג'ינג'ט, דורינה. עשיתי את כל המחרשה המורכבת, אירוויזיונים, גלי, דלתא, מה שנתנו לי. ואז אני ומרגיט (סגל, שותפתה העסקית – א"י) החלטנו להקים מפעל ייצור מקומי. אתם יודעים מתי נורית בת יער (שהיתה עיתונאית האופנה של "ידיעות אחרונות", א"י) התקשרה אליי? רק כשעבודות שלי התפרסמו בווג ומארי קלייר. אמרתי לה: 'יש לי חנויות בארץ, תכתבי על העשייה שלי כאן'. אז הבנתי שהכוח בידיים שלי. אילולא עיתונאים צעירים בשנות ה-90 שבאו ושברו את המעגל של נורית, שולה קיסרי (שהיתה כתבת האופנה של "הארץ", א"י) ויהודית חנוך (שהיתה כתבת האופנה של "מעריב", א"י) – אין מצב שהייתי מצליחה".
אייל דה ליאו שואל את ענבל פרגר ואיתי יעקב
עולם התקשורת יכול לחולל שינוי גדול בדעת הקהל. האם אתם מוצאים לנכון לתת חלל וזמן לאופנה ישראלית?
ענבל פרגר: "כל סיפור טוב בתעשייה מקבל אצלנו סיקור מכובד – בין אם הוא סיפור שמפאר את מורשת האופנה הישראלית, פרויקט מעניין שנעשה על ידי רשת מסחרית או הפקות אופנה של צלמים צעירים. אני מאמינה שבערוצי תקשורת שפונים לקהל רחב אתה נדרש לשחק בין מה שמעניין את הקהל לדעת ממילא, לבין מה שאתה חושב שהם צריכים להיחשף אליו".
איתי יעקב: "אופנה ישראלית היא לא רק המעצבים שפועלים בה, אלא תעשייה שמורכבת מדוגמניות, מפיקים, סטייליסטים, צלמים, מאפרים וגם התופרות במפעלי הייצור בסין, בנגלדש וירדן, ולכן אנחנו מנסים לתת מגוון ייצוגים בתעשיית האופנה: החל בראיונות עם פרזנטוריות מובילות כמו בר רפאלי וגל גדות, דרך מדורים שנכנסים לארון הבגדים של נטלי דדון ורות דיין, ועד ביקור במפעלי הייצור של חברת ml בעיר אירביד שבירדן – מניפה רחבה של ייצוגים, קולות ופנים בתעשייה. לכתוב רק ביקורות קולקציה או לדבר רק על תהליכי עבודה של מעצבים – זה מעניין, אבל לא מספיק".
לאה פרץ: "אני עושה הפרדה מוחלטת בין אנשים שהמקוריות והכישרון שלהם הם מלאכתם, לבין אנשים שהמלאכה שלהם היא להוציא את הכישרון הזה החוצה. אני לא חושבת שדוגמניות הן חלק מעולם האופנה".
מוטי רייף: "לקדם אופנה ישראלית במצבה היום, זה לקחת תעשייה שמתקשה לשרוד ולנסות להרים אותה. אין פסול בלראיין את בר רפאלי ונטלי דדון, אבל זה לא לקדם אופנה ישראלית. דוגמניות לא קשורות בהצלחה של תעשיית האופנה".
ענבל פרגר: "חברות אופנה משלמות הרבה כסף לדוגמניות בדיוק בשביל זה – כדי שישפיעו על קהל שלם שיבוא לקנות מהן. אתה לא יכול להגיד שלדוגמניות אין קשר להצלחה של תעשיית האופנה".
איתי יעקב שואל את ענבר נחשון
ביוני 2014 מונית לסמנכ"לית השיווק של קבוצת גולף, לאחר שבתפקידך הקודם היית סמנכ"לית השיווק של קבוצת הרכב קרסו מוטורס. במה שונה ובמה דומה שיווק אופנה לשיווק מכוניות?
ענבר נחשון: "שתי התעשיות האלה לוחצות על כפתורים רגשיים אצל הלקוח. מה שאתה לובש מספר מי אתה והרכב שאתה נוסע בו אומר עליך הרבה. אופנה ורכב מניעים אנשים מתוך חשק. זה מה שמשותף לשתי התעשיות".
לאה פרץ: "ההבדל הוא שרכב רוכשים מדי כמה שנים ובגדים כל הזמן".
דורין פרנקפורט: "אולי בגלל שאת עובדת בקונגלומרט הראייה שלך אחרת. אני מאוד אוהבת את הפרויקטים שעשיתם עם מעצבים, אבל אופנה ומכוניות הם שני דברים שונים, כי אופנה עוסקת גם באדם שמייצר וברכב אין נאמנות לעבודת היד".
ענבר נחשון שואלת את ענבל פרגר (ומעוררת דיון סוער)
האם קיים קוד לבוש ישראלי?
ענבל פרגר: "אם אפשר לעשות איזושהי הכללה על קהל כל כך מגוון ואקלקטי, אז בעיניי המכנה המשותף הרחב ביותר לישראלים הוא שהם מתלבשים לא כדי לבלוט, אלא כדי להיראות סבבה ונוח. ברחוב בניו יורק אנשים ירשו לעצמם להביע את עצמם באמצעות בגדים יותר מאשר בתל אביב".
לאה פרץ: "המיינסטרים מוותר לעצמו. אנשים בישראל לובשים בגדים שקטנים עליהם בשתי מידות, מוגזמים בכל דרך אפשרית ולא יודעים ללכת על עקבים. חייתי בכל מיני מקומות בעולם, כולל במקומות טרופיים בהם נשים הולכות למשרד עם גרבי ניילון ב-40 מעלות בחוץ. בארץ אנשים הולכים לעבודה כאילו הם בדרך לים עם כפכפי אצבע. אני מרגישה עם זה מאוד רע".
הד מיינר: "אנחנו מאמצים קוד לבוש אירופאי ועושים קופי-פייסט מאירופה, אבל דווקא כיוון שלא אוהבים להתלבש בישראל, זה הופך את המקום הזה לנהדר. אם תבקשי מצלם אופנה לעשות אופנת רחוב בתל אביב, הוא יסתכל על זה מתוך העין של הבלוגר הניו יורקי ויחפש את המתלבשים הקולים. אבל מה שקורה בישראל זה הדיבור הכי עדכני בשיח של האופנה: מדים ובגדי דת".
לאה פרץ: "זה שטחי לחלוטין. קולוניאלי".
אייל דה ליאו: "חסרה כאן בדיון המילה מסורת. אצל חרדים יש מסורת כבר מהמאה ה-17. כשהאירופאים מנסים להתמרד, הם מורדים במסורת. לישראלים אין מסורת להתמרד מולה. היה כאן כתב של הניו יורק טיימס שכתב על גברים בישראל, שכשהם רוצים להתלבש יפה הם מגהצים את הטי שירט. זה מסכם, לדעתי, את קוד הלבוש המקומי".
שאלה אחרונה לסיכום
מה השינוי שתעשיית האופנה הישראלית זקוקה לו?
דורין פרנקפורט: "לחוקק חוק עירוני שהקניונים במדינת ישראל צריכים להקצות 10 אחוז משטחם למעצבים צעירים במחיר נוח, לצד הקלות בארנונה עבור חנויות וחללי סטודיו של מעצבים".
איתי יעקב: "להקים גוף ישראלי בדומה ל- CFDA, שיכלול גורמים מתוך האקדמיה, התעשייה והתקשורת, שתפקידו תמיכה כספית למעצבים צעירים".
אייל דה ליאו: "הייתי קורא למעצבים לבדוק איפה הם, מה הם עושים, מה המסורת, ולשבור אותה לגמרי. ללכת על דברים סופר עכשוויים, כי בשביל מיינסטרים יש תאגידי אופנה גדולים".
מוטי רייף: "תמיכה ציבורית ממשלתית. אני מאמין שאם יבינו שהתעשייה הזו יכולה לגלגל הרבה כסף בארץ ובעולם, היא תוכל לפרוח כמו ענף הטלוויזיה והקולנוע".
