בשבוע שעבר הכריזה חברת האופנה השבדית H&M כי השחקנית והפעילה ההומניטרית אוליביה וויילד נבחרה להיות הפרזנטורית של קולקציית Conscious Exclusive, קו שהושק בשנה שעברה ומתהדר בשימוש בבדים אורגניים והוראות כביסה ידידותיות כחלק מאג'נדה של שמירה על איכות הסביבה ודאגה לכדור הארץ ויושביו. הערב, מרחק של שבוע בלבד מההכרזה שמחזקת את הצד החברתי וההומניטרי של הרשת, ישודר בערוץ 8 של הוט סרט תיעודי שחושף את הצד האחר בפעילותה של הרשת הבינלאומית, מציאות ששום פרזנטורית או משרד יחסי ציבור לא ינסו לקדם. זה לא סוד שמאחורי התדמית המצוחצחת של H&M ורשתות ענק אחרות בארץ ובעולם, מסתתרת מציאות בלתי נוצצת בעליל, זו של מפעלי הייצור השוכנים אי שם, הרחק מעיניים מערביות, במדינות נחשלות שמאפשרות לרשתות להביא לקהל רחב ככל שניתן פריטי לבוש במחירים זולים ככל שניתן.

הסרט התיעודי "העולם על פי H&M", שיצא השנה בצרפת, חושף את מה שמסתתר מאחורי גדרות האבן הגבוהות של המפעלים המייצרים עבור החברה בבנגלדש ובאתיופיה. מאחורי הסרט עומדת הבמאית האקטיביסטית מארי מוריס, שמספרת בראיון ל-Xnet כי הבחירה לעשות סרט על H&M נולדה בעקבות דוקומנטרי אחר שעשתה לפני כשנתיים לטלוויזיה הצרפתית, בו חקרה את תנאי ההעסקה של מפעלי טקסטיל בהודו ובבנגלדש. "במסגרת העבודה על הסרט הקודם גיליתי בעיות רבות במפעלים", אומרת מוריס. "H&M היא הקמעונאית השנייה בגודלה בעולם (במקום ה-1 נמצאת קבוצת אינדיטקס הספרדית, המחזיקה במותגים זארה, ברשקה ומסימו דוטי, א"י) והיא מתיימרת להיות אחת מהחברות האתיות בתעשיית הבגדים. המוטו שלהם הוא 'אופנה ואיכות במחיר הטוב ביותר', ואותי עניין לבדוק מה המחיר האמיתי של המערכת הקרויה H&M. זאת חברה שמשפיעה על חייהם של מיליוני אנשים: לקוחות ממדינות מערביות ומאות אלפי עובדים במדינות הייצור, הרחק מהחנויות הנוצצות בהן אנחנו מבקרים לעתים קרובות".

הצצה לסרט ''העולם על פי H&M''

H&M אינה חברת האופנה היחידה שמייצרת בבנגלדש, ולפיכך ניתן לראות בסרט של מוריס מעין תמונת מצב על הנעשה ברבים ממפעלי הטקסטיל במדינה הנחשלת. רשתות אופנה רבות, כולל קסטרו ופוקס הישראליות, הפכו את המדינה האסיאתית למפעל טקסטיל אחד גדול, תוך שהן מספקות עבודה יומיומית למיליוני אזרחים העובדים במפעלי הטקסטיל, בעידודה של הממשלה. לא מעט מחברות האופנה הבינלאומיות, כמו קבוצת אינדיטקס, קבוצת גאפ (גאפ, אולד נייבי, בננה ריפבליק), טופשופ ו-H&M, מודעות לבעייתיות של ייצור במדינות העולם השלישי ותנאי ההעסקה של העובדים, בדרך כלל על ידי קבלני משנה. באתרי האינטרט של כל אחת מהן מפורסם נייר עמדה ברור של החברה והתחייבויותיה ביחס לנעשה במפעליה הרחק מבסיס האם, תחת השמות "קיימות", "אחריות חברתית" וכדומה. מוריס מסבירה כי בדיוק מכאן נולדה הבחירה להתמקד דווקא ב-H&M: "מדובר בחברה שטוענת בפומבי כי היא מהחברות האתיות ביותר, לכן רצינו לבדוק אם זה באמת המקרה בפועל". על השאלה מה המצב בחברות אחרות, היא אומרת: "בסרט הקודם שלי, 'טקטיקות מפוקפקות: תוויות רעילות', חקרתי את האופן בו פועלת קבוצת אינדיטקס בהודו".

עוד בערוץ האופנה

המצלמה התזזיתית של מוריס, שהפכה לפעמים למצלמה נסתרת, מציגה לצופה המערבי את ההתנהלות במפעלים הגדולים בעיר הבירה דאקה, אשר כ-164 מתוכם מייצרים עבור H&M. על פי האמנה האתית של H&M, המופיעה באתר החברה, מקסימום שעות העבודה המותרות לעובד בשבוע הן 48, במהלך שישה ימי עבודה ו/או בהתאם לחוקי העבודה באותה מדינה. על פי חוקי העבודה בבנגלדש עובד אינו מורשה לעבוד יותר מ-60 שעות בשבוע (10 שעות עבודה ביום ועוד יום חופש בשבוע), ושכר המינימום החודשי הוא 55 יורו, שהם 270 שקל. בחישוב גס, שכרו היומי של עובד במפעל טקסטיל בבנגלדש הוא 11-10 שקל ליום. במפעלי החברה באתיופיה אין בכלל שכר מינימום, כפי שמעיד למצלמה שר בממשלה האחראי על מפעלי הטקסטיל. לעובדים משולם שכר זעום של בין 36 ל-50 יורו, הנמוך עוד יותר מזה המשולם לעובדים באסיה.

מוריס מספרת כי עבדה על הסרט בשנתיים האחרונות, במהלכן אירע גם האסון המדובר במפעל הטקסטיל רנא פלאזה, שקרס באפריל 2013 וקיפח את חייהם של 1,133 עובדים. מאז האסון, היא אומרת, יש יותר מנהלים ואנשי ביטחון סביב המפעלים. לא כדי לשמור על ביטחונם של העובדים, אלא כדי לנטר עיתונאים רחרחניים מסביב. "קשה היום להיכנס למפעלים", אומרת מוריס, "בלתי אפשרי לעבור את שערי המפעלים, ואם אתה כבר מקבל הזדמנות לפגוש מנהל של אחד המפעלים, ישנו קושי לעבור את שערי משרדו לביקור בסדנות היזע".

אז איך בכל זאת נכנסת?

"אני והצלם שליווה אותי התחזינו ללקוחות פוטנציאלים שרוצים לעבוד בעתיד עם המפעל. כשמזהים בך פוטנציאל עסקי, קל יותר לעבור את השערים הפיזיים והסימבוליים של המפעלים".

האם המפעלים דואגים לשמור על תנאי העבודה המותרים בחוק?

"עובדים אינם מורשים לעבוד יותר מ-60 בשבוע, אבל לממשלת בנגלדש יש אפשרות לדרוש מהעובדים לעבוד גם 72 שעות בעונת השיא. לפעמים, כמו בעדויות שבידינו, עונת השיא נמשכה גם חצי שנה. אז כן, לפעמים זמן העבודה הוא הרבה מעבר למותר בחוק, והעובדים נמצאים במפעל משמונה בבוקר עד אחת אחת בלילה, שלוש בלילה, ולפעמים גם חמש בבוקר. אותו הדבר עם ימי המנוחה. גם אם עובדים אמורים לקבל יום חופש אחד בשבוע, לפעמים הם יכולים לעבוד עשרה ימים ברציפות, או אפילו יותר. יש להם הפסקות צהריים ותנאים סוציאליים הקבועים בחוק, אך גם כאן הם לא תמיד מיושמים".

מפעלי הטקסטיל בסין, למשל, הם לא רק מקומות עבודה, אלא גם מגורים, כשהעובדים חיים ממש בצמוד למפעל. האם כך המצב גם בבנגלדש?

"בניגוד למה שאתה יכול לראות בסין, העובדים בבנגלדש לא חיים במפעלים או במעונות מפעלים. הם חיים בשכונות העוני העירוניות שגדלו כפטריות מסביב למפעלים באזורים התעשייתיים: בתים זעירים, לרוב עם חדר אחד ויחיד בו מתגוררים ההורים והילדים, עם מים לא ראויים לשתייה, וכל מה שאתה יכול לדמיין על חיים בשכונות העוני".

אבל בזה קצת קשה להאשים את אייץ' אנד אם. יכול להיות שהמפעלים שמייצרים עבור החברה הם רק שדרוג לתנאי ההעסקה של פועלים במדינה הזו? יכול להיות שבלעדי H&M לא היתה להם פרנסה בכלל?

"זאת שאלה חיונית וחשובה. H&M הודיעה באמצעות המנכ"ל שלה, קרל-יוהאן פרסון, כי היא תתמוך להעלאת שכר המינימום בבנגלדש בשנים הקרובות. כפי שמוצג בסרט, בספטמבר 2012 פרסון נפגש עם ראש ממשלת בנגלדש כדי שיתמכו בדרישות העובדים לשכר טוב יותר. אבל מצד שני, באותו הרגע השלימה H&M את פיתוח המפעלים שלה באתיופיה, בה אין שכר מינימום חוקי במגזר הפרטי. אני חושבת שהשאלה הטובה שצריך לשאול, והיא צריכה להיות מופנית לכל המותגים, היא: האם כדאויות עסקיות ואתיקה יכולים להיות מתואמים. לטעמי, התשובה חיובית. אני מאמינה בקמעונאים הבינלאומיים לסייע בצמיחה של מדינות הייצור, על ידי הזרמת כספים ומתן משרות לאנשים מקומיים. אבל אני גם שואלת את עצמי שאלה פשוטה: אם H&M עובדים על שדרוג תנאי העבודה של העובדים בבנגדלש כבר מאמצע שנות ה-80, כיצד אתה עדיין יכול למצוא כל כך בקלות, כפי שעשינו, בעיות רציניות אצל ספקיה?"

מלבד הבדלי השכר, מה שונה בין מפעלי הטקסטיל בבנגלדש לאתיופיה?

"הרושם הבולט ביותר שאתה יכול לקבל במפעלים של בנגלדש הוא הרעש, ובאופן פרדוקסלי, השתיקה. אתה מסתובב מוקף ברעשים של מכונות התפירה, עם מספר רב של מנהלים במסלול שלך, אבל אתה לא שומע לחישה היוצאת מפיהם של העובדים. כאשר אתה מנסה לדבר עם אחד מהם, המנהלים באים ובודקים ישר מה קורה. המפעלים באתיופיה, שאותם ראינו רק דרך סרטוני תדמית, מציגים מפעלים נחמדים, אווריריים, נקיים ומרווחים. במילים אחרות, מפעל חלומי. צריך להבין כי ממשלת אתיופיה הכריזה לאחרונה על תמיכה מלאה בפיתוח תעשיית הטקסטיל הלאומית, והיא עוזרת רבות במימון או בסיוע לחברות הטקסטיל המייצרות בארצה. בבנגלדש, לפחות בדאקה, אתה מרגיש בבירור שהכלכלה הלאומית תלויה במידה רבה בתעשיית הטקסטיל. מפעלים פזורים בכל מקום בעיר ואתה חוצה נתיבים עם עובדי טקסטיל כמעט בכל מקום ברחובות. את זה אין באתיופיה, לפחות לא כעת".

כשאני שואל את מוריס מה היא הסצנה החשובה ביותר לטעמה בסרט, היא מציינת את הראיון הטעון עם נציגת H&M, הלנה הלמרסון, ראש אגף הקיימות של החברה. קייימות היא הדרך בה חברות עסקיות פועלות כדי להיטיב עם איכות הסביבה, רווחת העובדים, והאופן בו החברה מועילה לטובת הכלל. קו האופנה Conscious Exclusive של H&M הוא חזית אחת בה פועלת הרשת לטובת כדור הארץ, ובנוסף, הצהירה החברה כי הפחיתה את השימוש בכימיקלים במפעליה, וכי היא דואגת לחיסכון באנרגיה, מיחזור ושיתוף פעולה עם ארגון יוניצ"ף בנושאים חברתיים. בהצהרה שהעבירה החברה לידי Xnet צוין כי H&M היא חברה שזכתה בפרסים ובתארים בהקשר של פיתוח נושא הקיימות ממספר ארגונים ומוסדות ידועים ברחבי העולם כמו Dow Jones Sustainability Index, 2013 World’s Most Ethical Companies ואחרים. לטענת מוריס, המפגש שלה עם הלמרסון התאפשר רק לאחר פניות חוזרות ונשנות למחלקת הדוברות של H&M, אשר כפי שניתן לראות בסרט, התעלמה מהבקשות לראיין את מנהלי החברה ולבקר במפעליה. "חיכינו כל כך הרבה זמן להשיג ראיון עם מישהו מ-H&M", אומרת מוריס, ועדיין הרגשתי שאנחנו לא מקבלים את כל התשובות. בתחושה שלי, אלו היו תשובות לא מלאות".

העולם על פי H&M אינו הסרט התיעודי הראשון הבוחן את תנאי העסקתם של עובדי טקסטיל באסיה. האם מוריס מאמינה כי בכוחם של סרטים דוקומנטריים לשנות את הרגלי הצריכה של הלקוחות מהמערב? "אין ספק, יותר קל לנו ללכת ל-H&M או Primark, כי זה אופנתי וכי מעל לכל, זה זול. אבל כשאתה רואה סרט מסוג זה, אתה לא יכול לומר שלא ידעת, וגם המותגים לא יכולים להגיד שהם לא יודעים מה מתחולל שם".

הסרט ראה אור כבר ביוני, אבל נדמה כי העולם שותק. האם נתקלת בקשיים בקידומו בתקשורת העולמית? יכול להיות שזה בשל היותו חד צדדי כל כך?

"הסרט נמכר כבר לתריסר מדינות באירופה, ולמיטב ידיעתי הוא שודר בהן בהצלחה. אני יכולה להעיד שלפחות בשלוש מדינות ניסתה H&M למנוע את שידורו ללא הצלחה".