לפני שבע שנים נסעה מעצבת האופנה לאה גוטליב, שהלכה לעולמה בנובמבר האחרון, למסע עסקים בניו יורק יחד עם סיסי רוזנבאום, מי ששימשה יד ימינה ואשת אמונה במשך שלושה עשורים. בדרך משדה התעופה JFK לבית המלון באפר איסט סייד ביקשה גוטליב, אז בת 87, לעצור לביקור במוזיאון המטרופוליטן. היא עברה בין התערוכות המתחלפות אל תצוגת הקבע ונעמדה במשך עשר דקות תמימות מול דיוקן של ואן גוך, שכבר ראתה קודם באינספור ביקוריה במוזיאון. כשהגיעה אל המלון בשעת ערב מוקדמת כבר היתה עייפה. למחרת בבוקר, כשרוזנבאום באה לבדוק אם גברת גוטליב מוכנה לפגישה עם נציגי בית הכלבו הנודע נימן מרקוס, היא מצאה אותה מקופלת ועייפה במיטה. "הצעתי לה מסאז' ברגליים", משחזרת השבוע רוזנבאום. "שאלתי אם היא זקוקה לעזרה במקלחת, סיוע להתלבש, אבל היא סירבה וקמה להסתדר בעצמה על אף שהיתה עייפה וכואבת". דקות ספורות לאחר מכן, רוזנבאום מצאה גוטליב אחרת. "ברגע שנשמע ה'קלאק' של מנעול הדלת, היא התיישרה כמו אדם חדש ויצאה לפגישה מלאת פאסון. כשהסתכלתי עליה מהצד הבנתי כמה כוח יש באישה הזאת".

גוטקס. אחד ממותגי האופנה הישראלים המצליחים ביותר בעולם (צילום: בן לם)
גוטקס. אחד ממותגי האופנה הישראלים המצליחים ביותר בעולם (צילום: בן לם)

רוזנבאום מספרת שהאנקדוטה הזאת מסמלת יותר מכל את גוטליב: ניצולת השואה שעלתה ארצה ולא ויתרה עד יום מותה על חלום היצירה שלה. אנו נפגשים לשיחה מסביב לשולחן הזכוכית הגדול בדירת הגג של גוטליב, השוכנת במגדלי דוד שבמרכז תל אביב, כשסביבנו מאות פריטי לבוש מארכיון המותג. רוזנבאום היא אישה יפה ותמירה, עם מבטא איטלקי קל ורי"ש מתגלגלת שנשמעת לא מכאן. זהו הראיון הראשון שהיא מעניקה לתקשורת, לאחר מסע שכנועים ארוך. הפעם הואילו לנו הרצון של רוזנבאום לקדם את התערוכה "הגברת עם החרציות: מחווה ללאה גוטליב, 1918-2012", שתיפתח מחר (שני) במוזיאון העיצוב בחולון (נעילה: 4 במאי, אוצרות: אילה רז, מולי גרד ויעל טרגן). במוזיאון החלו לעבוד על התערוכה בספטמבר האחרון, עוד בטרם מותה של גוטליב.

לאה גוטליב. ''כשהסתכלתי עליה מהצד הבנתי כמה כוח יש באישה הזאת'' (באדיבות ארכיון לאה גוטליב)
לאה גוטליב. ''כשהסתכלתי עליה מהצד הבנתי כמה כוח יש באישה הזאת'' (באדיבות ארכיון לאה גוטליב)

התערוכה מוקדשת לגוטליב ולמפעל חייה - מותג בגדי הים הבינלאומי גוטקס, שנוסד בשנת 1956 על ידי גוטליב ובעלה ארמין, זוג ניצולי שואה מהונגריה, שהגיעו ארצה לאחר המלחמה והקימו את אחד ממותגי האופנה הישראלים המצליחים ביותר בעולם.

התערוכה מחולקת לשני חלקים: היסטורי ועכשווי. הגלריה העליונה של המוזיאון תוקדש למקורות ההשראה של גוטליב, באצירתה של חוקרת האופנה אילה רז. חלק זה יתמקד בדגמים שנוצרו בגוטקס בשנות ה-80 וה-90, אותם הגדירה גוטליב לא פעם כאמנות מעוצבת. בין היתר, יוצגו בו חלקים מקולקציית ירושלים של זהב הנודעת ופריטים נוספים. לצד הדגמים יוצגו סרטוני וידאו שתיעדו את תצוגות המותג לאורך השנים, ותצלומים היסטוריים של גברת גוטליב משנות עבודתה.

איור של מולי גרד לגוטקס, מתוך התערוכה "הגברת עם החרציות: מחווה ללאה גוטליב, 1918-2012" (איור: molly grad)
איור של מולי גרד לגוטקס, מתוך התערוכה "הגברת עם החרציות: מחווה ללאה גוטליב, 1918-2012" (איור: molly grad)

בגלריה התחתונה אצרה חוקרת האופנה יעל טרגן קיר ובו ציטוטים של נשים מפורסמות ולא מפורסמות, כמו הסופרת ג'יין אוסטן, המעצבת אילנה אפרתי וחוקרת האופנה פטרישיה מירס, שמספרות על היחסים שלהן עם בגדי ים. לצדם יוצג החזון העתידי של גוטקס, עם דגם ייחודי שנוצר במיוחד לתערוכה על ידי מולי גרד, המנהלת הקריאטיבית של חברת גוטקס, שילווה ברישומים וציטוטים המייצגים את עולם ההשראה שלה.

בשיאו של המותג נמכרו פריטי גוטקס ב-75 מדינות מסביב לעולם והוא הפך לחביב על ידועניות בינלאומיות כמו הנסיכה דיאנה ז"ל והשחקנית אנג'לינה ג'ולי. את עמודי הקטלוג של החברה פיארו דוגמניות על ישראליות כמו תמי בן עמי המנוחה, ספיר קאופמן וגלית גוטמן, לצד טופ מודלס בינלאומיות כמו נעמי קמפבל, טיירה בנקס וקלאודיה שיפר. כולן היו בנותיה של גוטליב והן הכירו לה תודה עמוקה בחייה ובמותה. בהלווייתה, שהתקיימה בבית העלמין של כפר שמריהו, בחרה תעשיית האופנה לא לתת כבוד אחרון לגוטליב. מי שכן היו שם, הן דוגמניות הבית של גוטקס לאורך השנים, מפינצ'י מור ועד גוטמן.

''בכל פעם שהיא היתה נכנסת, כולם עמדו דום''. לאה גוטליב בעבודה (באדיבות ארכיון לאה גוטליב)
''בכל פעם שהיא היתה נכנסת, כולם עמדו דום''. לאה גוטליב בעבודה (באדיבות ארכיון לאה גוטליב)

רוזנבאום שותקת כשבסוף השיחה עולה נושא ההלוויה של גוטליב. גם לאחר מותה של מעבידתה לא תצליחו לחלוב ממנה מילה רעה או כזו שיכולה להצטייר כמעליבה בנוגע לחייה או למותה של הגברת גוטליב. הן נפגשו לראשונה בשנת 1983. רוזנבאום היתה אז עולה חדשה מאיטליה בת 21, שהשאירה הכול מאחור והגיעה לישראל ממניעים ציוניים. היא עלתה ארצה בגפה כבר בשנות העשרה המוקדמות שלה, היישר אל כפר הנוער "אלוני יצחק" הסמוך לגבעת עדה, אך לאחר שמשפחתה סירבה לאשר לה להתגייס לצה"ל ("אימא שלי בקושי הסכימה שאעלה ארצה, אז לא היה מה לדבר על שירות צבאי"), שבה למילאנו לשנתיים ורק אז חזרה לישראל. מאז היא מתגוררת עם בעלה ושני בניה, היום חייל ותלמיד תיכון, במרכז תל אביב, וכיום היא עוסקת בהוראה של פיזיקה משפחתית - מודל של התפתחות זוגית ומשפחתית.

גוטקס, 1977 (איור: לאה כהן)
גוטקס, 1977 (איור: לאה כהן)

אל אופנה ואמנות התחברה מהבית. אחותה היא מעצבת אביזרים והיא מעידה על עצמה כחובבת אמנות מושבעת. במהלך חיפוש שגרתי אחר עבודה בעיתון, נתקלה במודעה של חברת גוטקס, שחיפשה אחר עוזרת למנהלת השוק המקומי. לאחר שיחה עם יהודית גוטפריד, בתם הצעירה של בני הזוג גוטליב שנפטרה ממחלת הסרטן בשנת 2003, היא התקבלה לעבודה. במשך שנה עבדה בחנות הסיטונאית של גוטקס ביד אליהו, עד שחשה תחושת מיצוי. "בשיחה עם מנהל כוח האדם של גוטקס, הוא שאל אותי אם אני מעוניינת להיות המזכירה של גברת גוטליב", היא נזכרת בנקודת המפנה. "שמחתי, על אף שהחברות בחנות אמרו לי שאני עושה טעות חמורה. אמרו שהיא אישה קשה שמחליפה מזכירות כל חצי שנה. בעיקר זכרתי אותה מביקורים בחנות. בכל פעם שהיא היתה נכנסת, כולם עמדו דום, האוויר היה עומד והשתרר שקט מוחלט".

''כל מי שעבד איתה במהלך השנים תקשר איתה רק באמצעות העיניים''. לאה גוטליב (באדיבות ארכיון לאה גוטליב)
''כל מי שעבד איתה במהלך השנים תקשר איתה רק באמצעות העיניים''. לאה גוטליב (באדיבות ארכיון לאה גוטליב)

השבועות הראשונים לא היו פיקניק, בלשון המעטה. "היה לי גיהינום. פשוט גיהינום", מספרת רוזנבאום. "אמרתי לעצמי, תני לעצמך שלושה חודשי ניסיון, הזמן האופטימלי להכיר מקום חדש. בכל זמן פנוי, ברחתי ובכיתי במדרגות, עד שיום אחד היא עבדה על בדים לקולקציה, סידרה אותם על הרצפה ויצאה לארוחת צהריים. רציתי לסייע אז סידרתי הכול חזרה בארגזים. בדיעבד, זאת היתה טעות גדולה. כשהיא חזרה היא חיפשה את כל הדוגמאות ולא מצאה אותן, ובתגובה התעצבנה והרימה עליי את הקול. רציתי שהאדמה תקבור אותי באותו רגע. בסוף היום ניגשתי אליה ואמרתי לה שאני מבקשת לעזוב כי אני לא מתאימה. היא הרימה את הראש, הסתכלה עליי, חייכה ואמרה: 'בואי נעשה עוד ניסיון נוסף של שבוע'. מאז אנחנו ביחד".

נראה שדווקא הצעקה שלה עלייך סימנה אהבה גדולה.

"יכול להיות. לגברת גוטליב ולי היה חיבור אחד - שפת העיניים. שתינו לא מדברות הרבה. הקשר היה ברמה אחרת. לא ספיריטואלי, אבל תמיד שידרנו על אותו קו. קשר ללא מילים. כל מי שעבד איתה במהלך השנים תקשר איתה רק באמצעות העיניים. אני זוכרת כשהיא היתה מודדת דגמים על תמי בן עמי - הן לא דיברו אחת עם השנייה במשך כל היום, עד לרגע שהיא היתה מוקסמת ממשהו שישב על תמי, הולכת מספר צעדים אחורה, מסתכלת לה בעיניים ואומרת לתמי איי לאב יו".

תמי בן עמי בקטלוג של גוטקס (צילום: בן לם)
תמי בן עמי בקטלוג של גוטקס (צילום: בן לם)

הגדרת התפקיד של רוזנבאום היתה ייחודית: שילוב בין טיפול צמוד ומסור לצרכיה האישיים של גוטליב, ושימוש חוט מקשר בין גוטליב למעצבים ולמודליסטים בחברה. בגוטקס קראו לרוזנבאום "מזכירה אישית", אבל כל מי שזכה להכיר אותה לאורך השנים ידע שרוזנבאום היתה אשת הקשר הבלעדית אל גברת גוטליב, האדם היחיד שיכול לדבר על לבה. "אתה לומד לעבוד מול הקצב שלה, הזמנים שלה, צורת העבודה", מסבירה רוזנבאום. "לאה מאוד אהבה שקט. היא היתה מגיעה בבוקר ועובדת עד שעות הצהריים, אחר כך הולכת לנוח וממשיכה לעבוד לאחר מכן עד שעות הערב. הייתי גם המזכירה שאחראית על פקסים, טלפונים וקפה, אבל עם השנים נכנסתי לעבודה בסטודיו. שיניתי את כל מבנה העבודה - עד להגעתי הכול היה בדים ופתקאות, ואני יצרתי תיקי מוצר. תמיד חשבתי צעד אחד קדימה. ידעתי מה הרצונות שלה עוד לפני שהיא ידעה אותם".

איור של מולי גרד לגוטקס, מתוך התערוכה "הגברת עם החרציות: מחווה ללאה גוטליב, 1918-2012" (איור: molly grad)
איור של מולי גרד לגוטקס, מתוך התערוכה "הגברת עם החרציות: מחווה ללאה גוטליב, 1918-2012" (איור: molly grad)

אני לא יכול שלא להיזכר בסרט "השטן לובשת פראדה". לאט לאט את מבינה את הרצונות של הבוס שלך מבלי שיגידו לך אותם.

"נכון, בהחלט היה לנו את זה. הייתי באה לפגישות ונותנת לה את התמונה הכוללת. היא הגיעה מהמקום היצירתי, אני מהמקום הארגוני. אני חושבת שהחזקנו הרבה זמן יחד כי השלמנו אחת את השנייה. היא היתה עושה בלגן ואני הייתי מסדרת אחריה. עכשיו שאני פה בבית, אני קצת מתגעגעת לבלגן הזה שלה".

היתה הפרדה בין החיים האישיים למקצועיים? מהצד זה תמיד היה נראה שהיית כמו בת משפחתה.

"גוטקס היתה משפחה אחת גדולה. אני גם תמיד הרגשתי שאני יוצאת בבוקר לעבודה מבית אחד לבית שני. לא הרגשתי שאני הולכת לעבודה, אבל דאגתי תמיד לשמור על דיסטנס. מאוד אהבתי אותה וידעתי שהיא מאוד אוהבת אותי. אתה יכול לעבוד מול אדם שנים רבות, רק כשאתה יודע מה הגבולות שלו ומה הגבולות שלך".

היו ביניכן יחסי אם ובת?

"אם ובת זאת מערכת יחסים שיש רק ביני לבין אימא שלי. היה לי חשוב לשמור על יחסי בוס ועובד. עם כל ההערכה, הכבוד והאהבה, זה היה מאוד בריא לשני הצדדים".

לאה עברה משברים אישיים קשים. בעלה ובתה נפטרו, והיא איבדה את גוטקס לאחר שהוא נמכר לאיש העסקים לב לבייב בשנת 1997.

"לא הייתי חלק ממהלך המכירה לאפריקה ישראל, אבל גב' גוטליב ידעה בדיוק מה היא רוצה לעשות", מקמצת רוזנבאום במלים. "כשאתה שוהה ליד אדם שסובל, אני מאמינה שאתה לא צריך לתמוך בסבל שלו, אבל כן להיות על ידו, כדי שלא יתרסק וייפול. מה שהחזיק את גברת גוטליב היתה היצירה. זה היה אוויר לנשימה עבורה, אבל יכולתי לזהות שהמשברים האלה ריככו אותה".

לאורך כל הראיון שומרת רוזנבאום על תשובות ענייניות וטון דיבור אחיד, שמשתנה רק כשהיא מתחילה לדבר על פריטי ארכיון גוטליב שנרקם בסלון הבית. פניה זורחות כשהיא מלטפת בגד ים לבן מעוטר אבנים מקולקציית ירושלים של זהב מ-1992, או פריאו שנוצר בהשראת ציוריו של פול גוגן. כל מגירה בסלון רחב הידיים חושפת עולם ומלואו: קטלוג מבצבץ עם תמונתה של טיירה בנקס, הזמנה לתצוגה של גוטקס מ-84' בבית הספר פרסונס בניו יורק, וחלק עליון של ביקיני עשוי חרוזים צבעוניים. רוזנבאום מספרת כי בחודשיים האחרונים לחייה הייתה מביאה לגוטליב את הדגמים ומניחה אותם על ברכיה. "היה לה ברק בעיניים, חיוך והיא ליטפה אותם כמו ילדים. החלום האחרון התגשם. היה לי חשוב שהיא תחווה את זה. אחרי חודשיים היא נפטרה. כמו מלכה. במיטה שלה, כשסביבה המשפחה ואנשים שאהבו אותה".