בעיני רבים וטובים, שלום חנוך היה ונשאר מגדולי היוצרים והמבצעים בארץ. לצילום עטיפת אלבומו "חתונה לבנה", לא קדמה כל פגישת הכנה לתכנון רעיונות. נאמר לי פשוט להגיע עם מצלמה ותאורה לביתו של חנוך, ושם כבר נמצא מה ואיך לצלם.
מעולם לא הייתי חסיד גדול של צילום ספונטני – תמיד השתדלתי להגיע לכל הפקה מוכן ככל האפשר. ואכן, לאחר כמה צילומי ניסיון שלא צלחו, ישבנו שם לראשונה כדי למצוא רעיון מעניין יותר לצילום העטיפה – כזה שהוא מעבר לצילום תקריב של חנוך, כזה שיעביר גם סיפור שמאחוריו.
נזכרתי כי חודשים ספורים קודם לכן, צילמתי בסוויטה הנשיאותית במלון שרתון כתבת אופנה של פרוות עבור מגזין "את", עם הדוגמנית האיטלקייה המדהימה אנטונלה דה מרקו. הסוויטה עוצבה כולה בגווני לבן, והתאימה בדיוק לרעיון צילום העטיפה שהתגבש. לאחר שיחת טלפון קצרה למנהל המלון ובזכות קשריה הטובים של דורין פרנקפורט (ששימשה כסטייליסטית של הצילומים), מצאנו את עצמנו במלון כבר באותו הבוקר.
את שלום חנוך צילמנו על הספה הלבנה, לבוש בחליפה לבנה במראה חדשני ומיוחד שעיצבה עבורו דורין פרנקפורט, עם נעלי אולסטאר לבנות וגיטרה. לצילום השתמשתי בתאורה משולבת של אור יום ומנורות פלאש אלקטרוני, וצילמתי במצלמת האסלבלאד עם עדשת 40 מ"מ ופילם של קודאק. ביחד עם המעצב הגרפי מנחם רגב – הזכור רק לטוב, יצרנו צילום שהיה נכון בדיוק לעטיפת התקליט המצוין. אכן, היתה זו חתונה לבנה.
דני סנדרסון הוא מוזיקאי מוכשר, רב פעלים וסגנונות, ובעל חוש הומור נדיר. עשרות השמות המצחיקים שהוא נותן לשיריו מעניקים השראה עצומה לצילומי העטיפות של תקליטיו. ביחד עם המעצבים יקי מולכו ודויד גרוסמן, בחרנו לצלם לעטיפת התקליט "חף מפשע" את סנדרסון עצמו, על רקע דיוקנאות שלו כצילומי משטרה של מבוקשים.
ההגדלות בשחור-לבן מוסגרו ונתלו על קיר בסטודיו שנצבע במיוחד בצבע צהוב עז, ושימשו כרקע לצילום של סנדרסון הלבוש בטוקסידו לבן כאחרון הגנגסטרים. כך שילבנו שחור-לבן וצבע בצילום אחד, ללא עזרת פוטושופ. בשנות ה-70, השתמשתי באפקט זה – בגרסאות שונות – בלא מעט צילומים.
כשצילמתי את עטיפת האלבום "חכם על קטנים" של סנדרסון, היתה לי הזדמנות נוספות לעשות שימוש יצירתי ופשוט בדימויים. בנעוריי הייתי קורא נלהב של הירחון "הטכנאי הצעיר", וזכרתי כתבה שלימדה איך חותכים בעזרת חוט משיכה, דלק, אש ומים קרים, את תחתיתו של בקבוק.
הכנו דמות מוקטנת של סנדרסון כבובה, והכנסנו אותה לבקבוק שקוף ישן שקנינו במכולת השכונתית. לרגע אפילו חשבנו לשווק את המוצר ברחבי הארץ, אבל הרעיון נפל שכן היינו עסוקים יותר בשירה ובצילום מאשר ביזמות.
המעצבים הגרפיים יקי מולכו ודויד גרוסמן, שאיתם חלקתי בזמנו סטודיו, פנו אליי לצילום עטיפת תקליטה הארוך הראשון של זמרת צעירה ועדיין אנונימית, שרק זמן קצר קודם לכן סיימה את לימודיה בבית הספר למוזיקה רימון. שמה היה ריטה, והיא הפגינה כבר אז כישרון מדהים לשירה, ריקוד ומשחק.
צילמתי אותה בסטודיו על רקע של בדי ברזנט צבועים, והשתמשתי בתאורת פלאש בתוספת פילטרים כחולים ובעדשת המצלמה כדי ליצור אווירה חלומית בגווני כחול. לצילום פנים התקליט, השתמשתי בטכניקה של חשיפות רבות וחוזרות על גבי הפילם, כאשר ריטה נעה לאורך הסט בין חשיפה לחשיפה של המצלמה. היתה זו חוויה יוצאת דופן עבורי, לפגוש זמרת צעירה בתחילת דרכה בעלת איכויות בימתיות כה רבות, ובזמן הצילומים היתה לכולנו הרגשה שאנחנו כבר מצלמים כוכבת גדולה.
