>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

זה היה ברור שמדובר בעניין של זמן עד שצחנת המאבק החברתי תוכנע בידי שפריצים של מטהרי אוויר בניחוח שיגרה. עד שהזעם הראוי בהחלט על תנאי המחיה השערורייתיים שלנו יוחלף בנמנום המובס של הבינוניות ובגעגועים לטראש דקדנטי מנחם.

זה היה ברור שמדובר בעניין של זמן עד שטרנד העוני ומחאת הרחוב יפסיקו להיראות אטרקטיביים בעינינו. וכשאני אומרת זמן, אני כמובן מתכוונת לשיא המרשים – חודשיים של תהילה, שלאורכם שרדה ההתאהבות העיוורת שלנו בחיי המעברה שנצנצו באור יקרות מבעד לכותרות העיתונים ולצחנה שעלתה מאוהלי שדרות רוטשילד. ועכשיו, במרחק מפוכח של כולה שתי משכורות עלובות משם, המחאה הזאת נראית פתאום הכי הזויה ואנכרוניסטית.

דפני ליף. ההתאהבות הלאומית בחיי המעברה החזיקה חודשיים (צילום: עופר עמרם )
דפני ליף. ההתאהבות הלאומית בחיי המעברה החזיקה חודשיים (צילום: עופר עמרם )

לא בכדי זכה מעמד הביניים בשם השאוב משורש המילה בינוני. קיומנו על קו המשווה של החיים הוא תפל כאחרונת הפיתות היבשות על מדפי הסופר מרקט הממוצע. המזור היחידי שהמציא לנו בורא עולם על מנת להילחם במחשבות האובדן הבלתי נמנעות הוא ההיאחזות הנואשת באסקפיזם. אותה אנרגיה ברוכה שמאפשרת אפילו לנחותה שבצורות החיים לחוש סוג של שלווה קיומית.

וכשאני מדברת על אסקפיזם אני כמובן לא מדברת על התנדבות בעמותה למען יהודים יוצאי קמבודיה, אלא על צפייה באייטם על נינט עושה בעצמה אסקפיזם שיק עם מיני קופר חדשה ויקרה במיוחד ישר מהניילונים. או אולי בהייה באם ובתה אפופות בלונד רצות למיליון, שעה שבחשבון הבנק המשפחתי שלהן המיליונים האחרים צוברים אבק וריבית שמנמנה, או לפחות ככה אנחנו רוצים לדמיין.

אין לנו אלא להבין שאם יש משהו קבוע בהתנהלות של עם ישראל, הרי שהוא חוסר העקביות הגובל במניה-דיפרסיה קולקטיבית. שבוע אחד גלעד שליט הוא הבן של כולנו, ובשבוע שאחרי הוא הסנוב שלא ענה למכתב עם חפיסת השוקולד ששמנו לו בכניסה לבית. רגע אחד דפני ליף היא אלילה פרטיזנית עם איכויות של יעל אשת חבר הקיני, וברגע שאחרי היא בובת סמרטוטים טרחנית שמנסה נואשות להשתלט לנו על זמן מסך של סיטקומים ישראליים דלוחים.

נינט. אנחנו רוצים את החרא היומיומי שלנו עטוף באשליות (צילום: יוני טובלי, באדיבות ynet)
נינט. אנחנו רוצים את החרא היומיומי שלנו עטוף באשליות (צילום: יוני טובלי, באדיבות ynet)

זה הזמן להודות, הקיץ האחרון היה מטונף וכואב בעיניים. בדיעבד, רק אלוהים יודע איך הרשנו לעצמנו להיסחף כחולמים אחר חבורת צעירים מיוזעת שהחליטה להחליף את הצימר המסורתי בלינת לילה תחת שמיים זרועי עטלפים, א-לה קמפינג של הנוער העובד. הרי כל המציאות קשת היום הזאת היא כל כך לא אנחנו. אנחנו רוצים את החרא היומיומי שלנו עטוף בכמה שיותר אשליות "וואו" מנצנצות, ואנחנו רוצים את זה עכשיו.

יוצרי הסדרה "מעושרות" השכילו לרקוח עבורנו את הממתק המכשיל שיפתה אותנו בתום דיאטת המחאה המגוחכת הזאת. כי אין מה לעשות, כמה שלא נגדף אותם, אנחנו חולים על התחת של העשירים שלנו, או לפחות אוהבים לנבור בו. אנחנו קוראים את העיתונים שהם מדפיסים, אוכלים במסעדות שלהם, רוצים לראות אותם בטלוויזיה וחולמים שהישבן הגרום שלנו ימלא יום אחד את מכנסי ה"אצארו" שלהם. ואלוהים יודע שנימי ליבי מנגנים זמר כנה של כאב מעצם המחשבה שלאה שנירר אומנם לא יודעת לבטא את שם המותג אזארו כראוי, אבל עדיין, בניגוד אליי, היא יכולה להרשות לעצמה לאפסן אותו בארונה שבע קרבות הקוטור. אני מבטיחה להיות עשירה אחרת.

האירוע של ה.שטרן. עומס של עושר ובלינג בעיניים (צילום: אלירן אביטל)
האירוע של ה.שטרן. עומס של עושר ובלינג בעיניים (צילום: אלירן אביטל)

"איזה בוקר של כיף, אין לי תוכניות היום", פותחת אתי דודאי את הפרק הראשון בסדרה, במשפט המאגד בתוכו את הפנטזיות הרטובות ביותר שלי. היא כמובן לא צריכה, כיתר הדלפונים וחובבי הבלינג – כלומר אנחנו, העיתונאים – לצופף את גופה בקרונות ההסעה שמובילים אותנו שנה אחר שנה לאירוע הדקדנטי של ה.שטרן ביערות הכרמל או במדבר בראשית.

כמה חסר טקט מצדה של חברת התכשיטים הנודעת להתעקש גם השנה על קיומו של האירוע האקסטרווגנטי מנקר העיניים, שמופצץ כולו להתפקע בכוכבניות של הרגע ענודות בתכשיטי מיליון דולר בלתי אפשריים. אני משערת שלהמית אותו כמחווה למחאה יכול היה לעשות להם יופי של יחסי ציבור. אבל ממש כמונו, בטח גם הם מעוניינים להשתקם מטראומת טרנד הצנע של המחאה באמצעות עומס של עושר ובלינג בעיניים.