>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

חציית הגבול בין ישראל לירדן, במעבר הגבול "נהר הירדן", מגלה כי מדובר בנקודת מפגש בלתי רשמית בין יזמים מתעשיית הטקסטיל הישראלית ומעצבי אופנה. החצר האחורית של חלונות הראווה בישראל, מתברר, ממוקמת במרחק שעה וחצי מתל אביב, מעבר לגבול.

כך קרה שבאופן מקרי לחלוטין נפגשנו - קבוצת עיתונאים מטעם Xnet עם המעצבת לילך אלגרבלי (לילה מיסט), שהחתימה דרכון במעבר לירדן יחד עם שותפה העסקי צביקה אסור. מטרת הנסיעה שלנו: סיור במפעלי הטקסטיל הירדניים שמייצרים סחורה עבור קבוצת ריטייל ישראל, המתהדרת במותגי האופנה ml, ml men, מאמ'ז וג'אמפ. מטרת הנסיעה של אלגרבלי את אסור: זהה, אבל במפעלים אחרים. סין, כך נדמה, כבר לא לבדה בפסגת היעדים הטקסטיליים המועדפים.

אבי מלכה (מימין) עם חאלד טאווני. ''אני רוצה ליצור מוצר ישראלי מהחוט ועד לחולצה המוגמרת'' (צילום: עידו איז'ק )
אבי מלכה (מימין) עם חאלד טאווני. ''אני רוצה ליצור מוצר ישראלי מהחוט ועד לחולצה המוגמרת'' (צילום: עידו איז'ק )

המלך ואבי מלכה

עברנו את הגבול, הכיוון: אירביד, עיר ירדנית השוכנת במרחק 30 דקות נסיעה משם. למפעל הסריגים השוכן בעיר נכנס כשותף לפני כשנתיים איש העסקים הישראלי אבי מלכה, הבעלים של ריטייל ישראל והאיש בעל החזון שעמד מאחורי הסיור שלשמו התכנסנו. באותם ימים הוא הוסיף את חברת ג'אמפ כרכש חדש לקבוצת המותגים שבבעלותו, ואיתה את המפעל הירדני.

אירביד היא עיר תעשייה קטנה, עם כביש ראשי אחד עמוס שלטים דהויים של תמונות משפחת המלוכה המציצים מכל קרן רחוב. עוד בתפריט: מספר חנויות בגדים בעלות גוון מסחרי, חנות מוזיקה אחת עם תקליטורים צרובים, הנושאת את השם הבינלאומי "טאצ'ווד מיוזיק", וקונדיטוריה מוצלחת בשם "אל סאהל אל אקדהר" עם כנאפה נימוחה ברוטב מי ורדים.

כבר במעבר הגבול (למעלה) בולטים הדיוקנאות של משפחת המלוכה הירדנית (צילום: עידו איז'ק )
כבר במעבר הגבול (למעלה) בולטים הדיוקנאות של משפחת המלוכה הירדנית (צילום: עידו איז'ק )

בשנת 1996, על רקע הנוף המדברי של העיר, החלו לצוץ באירביד מפעלי טקסטיל רבים, חלקם בבעלות משותפת של אנשי עסקים ירדנים וישראלים, כחלק מהסכם הסחר החופשי בין שתי המדינות, המאפשר הקלות מס בייצוא. נכון לסוף שנת 2010, למשל, למעלה מ-60 אחוז מהייצוא הישראלי לירדן הוא פטור ממכס לעומת 80 אחוז מהייצוא הירדני לישראל.

עבור אבי מלכה, 43, הייצור בירדן הוא התגשמות המזרח התיכון החדש. כבר 21 שנה שהוא בעסקי האופנה, אך רק לפני כשנתיים החל להעביר את הייצור אל ירדן. זאת, בנוסף לשלבי ייצור שונים המתקיימים במפעלי החברה בברקן (בו הוא שותף עם מנכ"ל ריטייל ישראל, גיא גנה), במצרים, בשטחי הרשות הפלסטינית, ואפילו בסוריה, באמצעות מתווך ירדני, שם מתמחים בעיקר בייצור חולצות גברים.

הפועלים הסינים מתפטרים

כלל הייצור של מלכה במזרח התיכון מהווה כ-60 אחוז מהתפוקה הכוללת של הקבוצה, כש-40 האחוז הנותרים מתחלקים בין מעצמות הטקסטיל הידועות טורקיה וסין. "סין משתנה בקצב מטאורי", אומר מלכה במהלך ביקורנו במפעל הסריגים באירביד, שבו הוא שותף עם הישראלים בסאם ריאן ויונס אל-אומרי. "פועלים בסין כבר לא רוצים לעבוד בטקסטיל. תמורת משכורת ממוצעת של 550 דולר הוא יכול לעבוד כ'בל-בוי' בבית מלון ולא כתופר במפעל".

עבור תעשיית האופנה המקומית, המגלגלת כ-10 מיליארד שקל בשנה, ירדן היא אלטרנטיבה נוחה לסין, הן מהבחינה הכלכלית והן מבחינת האפשרות שהיא מציעה מעצם קרבתה לישראל, להגמיש את לוחות הזמנים ולייצר את מה שנקרא אופנה מהירה, המגיבה למגמות בו ברגע.

  (צילום: עידו איז'ק )

בין המותגים הישראליים המייצרים בירדן ניתן למנות כיום את בוניטה, טאג וומן, גלית לוי, קסטרו, עירית נוי, נעמה בצלאל, רנואר ולילה מיסט. אל אלו ניתן להוסיף מותגים זרים כגאפ, ויקטוריה'ס סיקרט ומייסי'ס. בעוד העבודה מול סין יכולה להימשך מספר חודשים, דגם הנכנס לירדן ביום שני בבוקר, עושה את דרכו בחזרה לארץ כבר ביום חמישי. ביום ראשון הוא כבר יהיה תלוי על הקולבים בחנות, ממתין לראשונה שתחטוף אותו אל תא המדידה.

אלא שירדן עדיין לא זולה יותר לייצור. לדבריו של מלכה, "הכול בגלל האטימות הממשלתית. כמו שלא מטים אוזן למחאה החברתית, הממשלה לא מקשיבה לאנשי הענף. יש פטור ממכס על בד גולמי, אבל על בדים מודפסים אני לא מקבל כלום. למה? ביקשנו להוריד מס של 12 אחוז על טקסטיל, בתגובה ביקשו ממני להקים לובי של אנשי טקסטיל ולשכנע חברי כנסת".

אז למה שלא תחבור לאנשי עסקים נוספים מהתחום, הראל ויזל מפוקס, למשל?

"לי ולהראל אין אינטרסים זהים. יש בכירים בענף שאומרים לי שאני עושה את טעות חיי, אבל אני מאמין בהעברת הייצור לאזור".

בסאם ריאן. משותפיו של אבי מלכה במפעל הסריגים באירביד (צילום: עידו איז'ק )
בסאם ריאן. משותפיו של אבי מלכה במפעל הסריגים באירביד (צילום: עידו איז'ק )

יש לי חזון

למלכה, שכבר מחזיק במפעלים בירדן, אכן יש אינטרס משלו להעביר אליה את הייצור, אבל יותר מכל הוא חולם להוביל את הקמתו של פארק תעשיית אופנה בדרום הארץ, שישרת לדבריו, לא רק את התעשייה המקומית, אלא גם את אירופה וארצות הברית.

אולם חזון אחרית הימים עלול להתברר גם כחזון העצמות היבשות, או לפחות כמו חלום שיהיה מאוד קשה להוציא אל הפועל, בעיקר לאור האופן בו הובילה הממשלה לקריסתה של תעשיית הטקסטיל בישראל בשני העשורים האחרונים, במקביל להקלות במס שהונהגו בסין. "אני רואה יתרון לייצור בארץ, שיכול לחזק אוכלוסיות חלשות כמו עיירות פיתוח, עולים חדשים ובני המגזר הערבי והמגזר הדרוזי", הוא אומר. "אני רוצה ליצור מוצר ישראלי מהחוט ועד לחולצה המוגמרת".

איך הוא יעשה את זה? לדבריו, הוא כבר ניהל שיחה בעניין עם נשיאת שנקר יולי תמיר, במטרה לקדם מקצועות כמו גזרנות, הדפסה ותפירה, שהתפוגגו מהתעשייה המקומית; לצד הכשרה מקצועית של אוכלוסיה בגילאי 50 פלוס, שנפלטו ממעגל העבודה או יצאו לגמלאות מצה"ל.

40 דקות נסיעה מאירביד, ואנחנו מגיעים אל עיר הטקסטיל מדינה אל חסן - מובלעת, סגורה ומוקפת חומה, בה ממוקמים עשרות מפעלי טקסטיל, גם הם מתפארים בדיוקנותיהם של המלך עבדאללה והמלכה ראניה, המתנוססים בגאון בפתחו של כל מפעל. כניסה למפעל האריגים של חאלד טאווני ההודי מגלה נוף אנושי שונה לחלוטין מהמפעלים באירביד. את עיר הטקסטיל הקטנה הזו מאכלסים אלפי עובדים זרים מבנגלדש, הודו וסין. כ-80 גברים מהודו ומבנגלדש עובדים במפעל הזה שבעה ימים בשבוע, 14 שעות ביום (מלכה מצייר תמונה אחרת של תנאי העסקה: 6 ימים בשבוע, 10 שעות עבודה לכל היותר). במפעל הסריגים באירביד, אגב, עובדות נשים בלבד. יונס הסביר כי העבודה באריגים מצריכה את המיומנות הגבוהה יותר שיש לפועלים הגברים מהודו.

מפעל הטקסטיל במדינה אל חסן. אלפי עובדים זרים מבנגלדש, הודו וסין (צילום: עידו איז'ק )
מפעל הטקסטיל במדינה אל חסן. אלפי עובדים זרים מבנגלדש, הודו וסין (צילום: עידו איז'ק )

המשכורת החודשית הממוצעת בירדן היא 300 דולר, ולדברי מלכה היא משולמת להם במועד. אלו הם פחות או יותר התנאים להם זוכים עובדים בתעשיית האופנה בסין, עם משכורת הגבוהה בכ-80 דולר בממוצע. "הם מגיעים לחוזה בן שנתיים וחוזרים להודו", אומר טאווני על העובדים במפעל. "אחרי חצי שנה רובם חוזרים. אני משלם להם טוב יחסית לענף". דו"ח שפרסם לפני כשנתיים ארגון NLC (ועד דיני העבודה האמריקאי) על מפעל אחר במדינה אל-חסן, לא מצא דופי במפעל זה. אך ראוי לומר כי תנאי ההעסקה של עובדי הטקסטיל בעולם אינם אופטימליים, בשל שעות העבודה הארוכות והשכר הנמוך.

לצערו של מלכה, החזון המפואר שהוא מציג, להחזיר את ייצור הטקסטיל לישראל ולמזרח התיכון, עוד רחוק ממימוש. עבודות כמו הדפסים, רקמות ושיבוץ חרוזים עדיין מתאפשרות בעיקר עם כוח האדם שבסין, שם הן גם זולות יותר לביצוע. "זו תעשייה שנמצאת בתהליך", מסכם מלכה, "אבל אני חושב שהעתיד שלנו נמצא בענף הטקסטיל. לא כולם בנויים לעבוד בהיי טק, ויש אנשים מהשכבות החלשות שיעדיפו לעבוד כתופרים. אבל הממשלה והבנקים לא מעודדים את הענף. אם אני אבקש מהבנק לממן יוזמה בענף, יזרקו אותי מכל המדרגות. אבל אני אופטימי".