>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
אני כנראה לא היחידה שחטפה דיבלול עצבים מהטרנד הפרחוני של הקיץ האחרון, שכן לא מעט דמויות מתעשיית האופנה מתחילות לשחרר לאחרונה עצבים ואגרסיות לכל עבר. שתי תקריות נפץ טריות מחדירות לפריים את מערכות היחסים הדומסטיות באור המאוד לא מעודן של פנס בעין.
צלם האופנה טיילר שילדס כבר הספיק להתנצל על צילומי האלימות שפרסם השבוע של כוכבת הסדרה GLEE התר מוריס. בצילומים, תיעד שילדס את מוריס כאישה מוכה עם קצת יותר מדי איפור סגלגל סביב ארובת העין. שלא במפתיע, השפנפן הקטן שילדס אף הגדיל לעשות כאשר לאחר התנצלותו הבטיח למכור את התמונות ולתרום את הכסף למלחמה באלימות בנשים. ודאי.
שילדס בהחלט הפך את התקרית הלא משובחת לסלסילת מרשרשים ראויה. חזירי משהו. התקרית הזו התרחשה רק כשבוע אחרי אירוע אחר אבל דומה: סלון השיער הקנדי fluid הידוע בקמפיינים השנויים במחלוקת שלו שיחרר הפעם קמפיין המציג בחורה מוכת עין בעלת שיער מחושמל להדליק, ישובה על ספה כשבחור מפוקפק למראה עומד מאחוריה. עקרות הבית של הפיפטיז מעולם לא נראו אמינות יותר.
התקרית הקנדית גררה לא מעט תגובות מזדעזעות. כצפוי. אפילו אחד משרי הממשל הקנדי החליט שהשערורייה מרגשת מספיק על מנת שירים את קולו ויתמרד כנגד הקמפיין שחוגג לטעמו את "הגלמוריזציה של האלימות". בניגוד לשילדס, בעלי הסלון סירבו להתנצל ואף הוסיפו לאצבע המשולשת חריצת לשון מחוצפת, כשהתוודו שכל משמעות הקמפיין היתה להדגיש עד כמה מגוחכת רמת הרגישות והצדקנות הקיצונית שאנשים מגיעים אליה בימינו. אני יכולה להתחבר לחרא הזה.
כן, אני מתנצלת מראש, אבל קשה לי שלא לפסוק לטובת fluid. ושנייה לפני שאתם מתחילים להרים עלי גבה, אבהיר: אלימות היא דבר סופר בעייתי בעיניי. אני לא תומכת בשימוש בה ובטח לא מעודדת אותו בכל הנוגע ליחסים שבין גבר לאישה. וכן, הקמפיין הזה חסר טעם ודלוח, וגברים שמכים נשים צריכים לעבור סירוס. ועדיין, אני מרגישה שאלימות היא אנרגיה שבהחלט ניתן לעשות בה שימוש מושכל.
קחו לדוגמה את המחאה החברתית, אחד מהדברים שמארגני המחאה הכי גאים בהם הוא העובדה שהיא לא היתה אלימה. ואילו אני, בהמתית מתמיד, הבטתי לא פעם במרקע הטלוויזיה וזעקתי אל עבר דמותה של דפני ליף, "נו כבר, מתי נצא לרחובות ונזרוק ביצים על מגדלי אקירוב!"; או "לעזאזל, כולנו כבר בכיכר המדינה, בואו נפצח בחגיגת ונדליזם על החנות של לקוסט!".
ואולי הבעיה היא בכלל בהגשה ולא בקונספט. כלומר, בעוד הקמפיין של fluid והצילומים של שילדס נראים סליזיים להחריד ונטולי כל ערך ארטיסטי של ממש, כבר נוכחנו לראות שגם אלימות אפשר להפוך ליצירת מופת ארט דיירקטורית. למשל, קמפיין הקיץ של לנוון, שצולם בידי סטיבן מייזל ומציג דוגמניות ברגע של ביף אמיתי, נראה יותר כמו ריקוד שבטי משונה ומרגש מאשר כמו משהו שכופה עליך את אינסטינקט החיוג לתחנת המשטרה הקרובה.
ההישג הקריאטיבי של לנוון על פני האלימים החדשים שילדס ו-fluid הוא בלכידת אחד מהרגעים האנושיים המורכבים ביותר - מערכות יחסים בין נשים. לפעמים אני חושבת שאחת הבעיות המרכזיות ביחסים בין בנות המין הנשי היא העובדה שאין לנו את הלגיטימציה התרבותית ללכת מכות.
תחשבו על זה, כשגברים מתעצבנים אחד על השני הם מפרקים אחד לשני את הצורה וסוגרים את הבאסטה. אנרגיית הזעם מגיעה לפורקן מסוים, שאחריו ניתן לשכב בכרבול פרקדן ומנוטרל עוקץ ולהתחיל לדבר על מה הלאה.
לנו כבנות אסור לפרוק את האלימות הגולמית הכלואה בתוכנו. כתוצאה, אנחנו נאלצות להפוך אותה לארס איטי, נחשי ומתוחמן, שמשמש כסרוגייט חלוש במיוחד לאנרגיות האלימות הטהורות שמקוננות בנו. אלימות מודחקת לא הולכת לשום מקום, היא פשוט הופכת לצורות הרבה יותר מטונפות ובלתי נדלות של אלימות.
כן, אני בהחלט חושבת שאם היו נותנים לנו את הלגיטימציה לסיים סכסוכי על באיזה עשר דקות מחוץ לפאב, היינו יכולות להיות חברות הרבה יותר טובות.
