סטלה טננט מופיעה על שער גיליון ספטמבר של ווג איטליה, בצילום של סטיבן מייזל, כשהיא נראית
כמו דמות מסויטת מסרט אימה. שיערה מעוצב בדמות קרניים של שד, באפה עגילי עבדים, בידה
היא אוחזת מספריים שלופים וגופה ארוז בתוך מחוך צר שמצמצם את מותניה להיקף מזערי.

ווג איטליה, ספטמבר 2011. סטלה טננט מציגה מעיל של פראדה
הצילום הפרובוקטיבי של מייזל איננו מקרי. הוא מתחבר למגמה מתמשכת של השנים האחרונות
להשבת האישה לאופנה של בגדים כובלים שיש בהם אמירה סקסיסטית לא מוסתרת.
יתכן שהשיפור שחל במעמד האישה בשלושת העשורים האחרונים מהווה איום לגבר והוא מחפש
באופן לא מודע פתרון שיחזיר את האישה לתקופה שבה היה הוא האדון הכל יכול והיא היתה תלויה בו בכול.
מתניים צרים היו לאורך ההיסטוריה אמצעי שננקט בידי גברים כדי לשעבד את האישה. ככל שהמותניים
היו צרים יותר - כך נחשב גוף האישה ליפה יותר. המותניים הנחשקים במאה ה-16 היו "מותני צרעה"
שבכדי להשיגם היו יפהפיות התקופה מוכנות אפילו לעבור ניתוח מסוכן להוצאת שתי הצלעות התחתונות
מגופן, כדי לצמצם את היקף המותניים שלהן עד ל-45 ס"מ ואפילו פחות.
מחוך משנת 1913 לפני מלחמת העולם הראשונה

מחוך משנת 1905: ראי ראי שעל הקיר, למי המותניים הצרים בעיר?

המחוך של מריה דה מדיצ'י מהמאה ה-16 , המוצג במוזיאון בפריז, הצר את מותניה לעובי דקיק של
כ-30 ס"מ. מי שנכנסה לספר השיאים של גינס בשנת 1959 בזכות המותניים הצרים ביותר היתה
את'ל גריינג'ר, שהצליחה לצמצם את היקף מותניה עד ל-30 ס"מ, והיא היתה ההשראה לצילום של מייזל.
המחוך, אותו אביזר מקובל שאישה מ"בית טוב" לא היתה נראית בציבור בלעדיו, שלט באופנה הנשית
עד מלחמת העולם הראשונה. הוא היה בעצם מכשיר עינויים. הוא דחס את גוף האישה לפורמט
שהתאים לצללית התקופתית.
בתחילת המאה ה-20 נראתה צללית זו כמו שעון חול: כתפיים צרות ומעוגלות, חזה מובלט ושופע,
ירכיים עגלגלות ומותניים צרים שנחשבו ל"נכס" העיקרי של אישה יפה. עד להמצאת הבדים הגמישים
בתחילת המאה ה-20 היו המחוכים עשויים מאריג נוקשה ולצורך הקשחתם נתפרו על גבי המחוך "מסילות" חלולות
אשר בתוכן הושחלו קני במבוק, כפיסי עץ או עצמות לוויתן ואפילו חוטי מתכת. מחוך "טוב" היה אמור לצמצם
את מידת המותניים ב- 10 ס"מ בערך.
המחוך היה צמוד כל כך שהלובשת נשמה בקושי, ונאלצה לנשום נשימות שטחיות ומהירות (אל תנסו
בבית) שגרמו לה סחרחורת ולפעמים גם הביאו להתעלפותה. המחוך למעשה שיעבד את האישה
והיקנה לגברים עליונות מכיוון שהוא הפך אותם למשענת האישה במצבי התעלפות.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, בשנות ה-20 של המאה העשרים, השתנתה צללית הבגד המקובלת
באופן מהותי והמותניים הצרות נעלמו יחד עם המחוכים. הצללית החדשה היתה דמוית שפופרת,
והציגה חזה שטוח וירכיים צרות.
בשנות ה-30, עם המשבר הכלכלי הגדול ועם האיום הקרב של מלחמת העולם השנייה, הפך הלבוש
הנשי לשמרני והאישה חזרה לצללית הטבעית שאיתה נולדה.
בשנת 1947, שנתיים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, כבר היה מי שדאג להחזיר את האישה
לסד המחוך שממנו השתחררה בשנות המלחמה. היה זה כריסטיאן דיור, שהאופנה קושרת לו כתרי
הערצה כמי שהמציא את המראה החדש new look, אבל הוא היה בעצם האחראי על החזרת האישה
המודרנית לתקופה הוויקטוריאנית.

מחוך שנלבש מתחת לשמלה של דיור (1953)

בהשראתו חזרו הנשים אל המחוכים שצמצמו את המותניים, עיגלו את הכתפיים והבליטו את החזה.
במילים אחרות, הן חזרו מרצון לתבנית שעון החול, שממנה השתחררו לפני 30 שנה.
שנות ה-60 הביאו איתן מהפכה פמיניסטית של שחרור וקדמה. האישה צעדה צעד נוסף בדרך לשוויון
המיוחל וסוף סוף, אחרי שנים רבות של מחוך כולא ומגביל - העזה האישה לצאת לרחוב ללא מחוך
ומאוחר יותר אפילו ללא חזייה.
הגיוני היה לצפות כי אישה שחוותה את תחושת השחרור והחופש בבגדים לא תסכים לחזור לעידן
המחוך הכובל, אבל האופנה, מתברר, היא לא תמיד הגיונית.
גרייס ג'ונס בלבוש מחוך (1989)
ויקטוריה בקהאם בשמלת מחוך (2007)
ביונסה בהופעה עם מחוך (2009)
מחוך של ז'אן פול גוטייה לחורף 2011

בריטני ספירס במחוך (2011)

הפעם היתה זאת ויויאן ווסטווד, אישה לשם שינוי, שהחזירה את המחוך למלתחה הנשית כאשר
היא מקבלת השראה מהמאה ה-18 ומחזירה לחיים חדשים את הצללית הנשית שנשכחה ונזנחה.
בעקבותיה צעדו בשנות ה-80 בכירי האופנאים ביניהם ז'אן פול גוטייה וטיירי מוגלר שאימצו מחדש את
צללית המחוך הוויקטוריאני.
קיילי מינוג במחוך (2011)
מדונה במחוך (2004)

ליידי גאגא במחוך של טיירי מוגלר (2011)

משנות ה-90 והלאה חוזר המחוך לככב בכל תצוגות האופנה, אצל כל המעצבים ובכל הצורות והצבעים
והפעם הוא עולה אל מעל לבגדים והופך ללבוש עליון לגיטימי.
ועכשיו נחזור לשער של ווג איטליה שבו פתחנו. סטיבן מייזל הוא צלם אמן מערך מאוד, יחד עם זה
הוא אמן פוליטי וצילומיו פרובוקטיביים במתכוון ומותחים את גבולות ה"טעם הטוב" עד הקצה.
הצילומים שלו נראים מאוד גוטיים, אדג'יים ולא פעם קשים לעיכול. בגיליון ווג מספטמבר 2006 למשל,
הוא צילם את הדוגמניות כטרוריסטיות בתמונות אלימות קשות, כמחאה על אירועי ה-11 בספטמבר.
את הדוגמנית קריסטין מקמנמי הוא צילם ב-2010 כניצולת אסון טבע או אירוע אפוקליפטי. לצילום
הוא קרא "הגל האחרון".
אולי לא שמתם לב, אבל סממנים המעידים על הצרת צעדיה של האישה באמצעות אופנה כובלת הם
כבר מציאות מקובלת: הסטילטו שחזרו בגדול (ואל תגידי לי שזה ממש נוח), נעלי הארמדילו של
אלכסנדר מקווין וכמובן המחוכים בוואריאציות שונות.
קשה לי רק להבין מדוע הנשים משתפות פעולה מרצון עם אופנה כובלת ומגבילה לאחר שטעמו כבר
את טעם החופש.
תמונות: Getti Images