באסה להיות לא מובנת. לא מצליחה לחשוב על צורה שנונה וראויה יותר להתחיל את טור ההבהרה הזה, ואלוהים יודע שמעולם לא חשבתי שאצטרך לכתוב טור הבהרה.
בלי יותר מדי התפלספויות ומילים גבוהות, אותן התפלספויות ומילים גבוהות שגרמו לי להיות כל כך לא מובנת. בשורה התחתונה, ובכנות פלצנית: הטור המדובר אינו טור המטיף לשנאת האחר או השונה, הוא טור המטיף לחשבון נפש. אצל כולנו. ואולי בראש ובראשונה אצלי. חשבון נפש מול חוסר היכולת שלנו להבין את השונה והבחירה שלנו להזדהות עם שונה מסוים, ספציפי, ולא עם אחר.
הטור המדובר, לכל אורכו, מבכה את התופעה שאני מריחה סביבי - ההדחה של אנשים בכלל ונשים בפרט, מגזעים שונים ובעלי צורות שונות, ממרכז הבמה התקשורתית. כאדם שלא מסוגל לכוון אצבע מאשימה כלפי חוץ מבלי לבחון בראש ובראשונה את עצמו, חיפשתי קודם כל איפה ממוקמות התחושות השליליות האלו בתוכי - אדם ככל אדם, שגם הוא מושפע מתכתיבי החברה, החינוך ושטיפות המוח שספג במהלך חייו.
את ההשראה לטור המדובר קיבלתי מהידיעה המדכדכת על פיה סוכנות פורד נאלצת לדחוף באופן אקטיבי ובפרויקט מיוחד את הדוגמניות כהות העור שלה, פשוט כי הן לא זוכות למספיק עבודה – עובדה שהעציבה אותי והובילה אותי לכתוב את אותו הטור המדובר, שמנסה לבחון לעומק את חוסר היכולת שלנו לשלב את השונה (בין אם בצבע עורו ובין אם במידות גופו) בשגרת היומיום המסחרית והתרבותית שלנו.
אני לא גזענית. אני אישה, אני יהודייה, אני שמנה. אם יש אדם שמבין את הכאב של להיות האחר, הדחוי - זו אני. השתמשתי בביטוי "גיליתי שאני אשכרה גזענית" כטקטיקת כתיבה, כביטוי לזעזוע העמוק שלי מהתחושות שמעולם לא חשבתי שאגלה בתוכי. תחושות שעד לאותו חשבון נפש הנחתי שנמצאות רק בראשם של אנשים "רעים". נחרדתי מהעובדה שבסופו של יום, גם אני שופטת אנשים על פי הערך החומרי שלהם, וגם מהעובדה שאני לא עושה יותר כדי לשנות.
הטור המדובר היה טור של חשבון נפש נטו, וזה היה טור שלא הובן.
