עמוד הפייסבוק של אורטל בן דיין מתחלק בשבוע האחרון לשני קצוות קיצוניים במהותם: מחד, התנגחות יצרית ביואב אליאסי (הצל), שהאשים אותה בהשוואת חיילי צה"ל לנאצים - אמירה שקרית, לטענתה, שתגרור לדבריה תביעת דיבה ("בחיים לא עמדתי עם השמאלנים האשכנזים שאומרים שצה"ל הוא ארגון טרור. אני לא מוכנה שהוא יקרא לי עוכרת ישראל. מי הוא בכלל? אני תורמת למדינה יותר ממנו"). מנגד, צילומי קו הגלביות החדש בעיצובה, שכולל דגמים צבעוניים, עתירי בד בסגנון וינטג' שאספה במהלך השנים. כך דרים זה לצד זה דיונים אקטואליים סוערים ופריטי אופנה שהולמים במיוחד את ימות הקיץ הלוהטים – נו, ממש כמו בחיים האמיתיים.
העניין של בן דיין, 33, באופנה החל כבר בילדותה בקריית שמונה, אבל רק לפני כשנה וחצי פתחה בתל אביב את "בוטיק אורטל", בית לאופנת וינטג' ויד שנייה, ומעכשיו לראשונה היא גם נותנת ידה בעיצוב. בקולקציה החדשה ארבעה דגמי גלביות, חלקם בגזרה צרה עם שרוולי קימונו רחבים, חלקם בגזרה נינוחה יותר, הנשפכת על הגוף. לדבריה, כל אחד מהדגמים מיוצר בארבעה עותקים בלבד ומחיריהם נעים בין 380 שקל ל-450 שקל.
עוד בערוץ האופנה
הבחירה להשיק את עיצוביה דווקא עכשיו, הושפעה לא מעט מיציאתה מבית "האח הגדול" לפני כחודש וחצי. "השמלה שנכנסתי איתה עשתה הדים", מספרת בן דיין בשיחה עם Xnet. "זאת שמלת וינטג' של גוטקס משנות ה-70, ואחרי שיצאתי מהאח קיבלתי מאות פניות מנשים שביקשו לרכוש אותה, אבל היא לא עומדת למכירה. השמלה הזאת מייצגת את הטעם שלי. היא צבעונית, עם הדפס גיאומטרי שאני מאוד אוהבת והיא מתכתבת עם שנות ה-70, שזו תקופה שאני מתחברת אליה. בנוסף, יש בה נוכחות, היא סקסית במידה והיא הולכת עד הסוף".
אז גם את, כמו אנה בול ורבים אחרים, נכנסת לבית האח כדי למנף את הקריירה האופנתית שלך?
"לא. אבל נוצר עניין וחשיפה, אז קיבלתי יותר ביטחון לעשות דברים. אני מרגישה שאני מביאה כאן את הטעם האסתטי שלי ב-100 אחוז".
בפריט כמו גלבייה יש מטען תרבותי רחב הרבה יותר מסתם משהו ללבוש. במובן הזה בחרת בגלבייה במכוון?
"אני מרגישה שהגלבייה הפכה לפריט אופנתי מאוד בולט והיא כבר חלק מהמלתחה הנשית. באופן אישי, הלכתי עם גלביות הרבה קודם והייתי מקבלת תגובות הזויות, כמו 'מה זה, באת לחינה?' אבל מי שמבין אופנה, מבין שזה ציטוט משנות ה-70. הגלביות שאנחנו רואים היום באופנה הן ציטוט על ציטוט על ציטוט, כי גם שנות ה-70 צוטטו מאפריקה, למשל. יש את הגלביות של דורית בר אור, למשל, שמה שבולט בהן זה כתב היד האתני והמחווה למותג המיתולוגי משכית, ששיא הפאר שלו היה עבודה שעשו נשים מזרחיות, תימניות ופלסטיניות. אני לוקחת את הגלבייה כסמל, אבל מפרקת את האתני. לא תמצא אצלי ערבסקות או רקמות, אלא הדפסים גיאומטריים מודרניסטיים וצבעוניות, שהיא לא אתנית או מזרחית".
כמי שמנפנפת בדגל המזרחי, היינו מצפים שתטפלי בגלבייה כפריט ים-תיכוני, מזרחי.
"למה מדורית בר אור האשכנזייה לא מצפים לעשות תלבושת כליזמרים? מזרחי זאת קטגוריה שנוצרה רק בחברה הישראלית. להיות מזרחי זה להיות יוצא ארצות ערב, שהיגר לישראל ונכנס לקטגוריה סוציולוגית חדשה שמחוברת לישראליות, כמו שאשכנזיות היא קטגוריה חברתית. יהודים מרוקאים בקנדה לא נקראים מזרחים. הם נקראים יהודים מרוקאים. אז במובן הזה אני מרגישה שבכל דבר שאני עושה אני מכניסה את המזרחיות שלי. מזרחיות זה לא רק ערבסקות על גלבייה, אלא מטען שמגיע מהמקום שאני באה והנשיות שאני מייצגת. אני חושבת שהגלביות האלה לא ספרטניות. יש כאן צבעוניות קרנבלית שלא חוששת להביע את עצמה, לעומת איזה חאקי צברי. מגיעות לחנות נשים שאומרות לי, 'אני כל הזמן לובשת רק שחור, אבל כשאני רואה את הצבעוניות שלך, אני נפתחת לזה'. יאללה, צאו מהמיתוס ששחור זה הכי מחמיא ומרזה, זה לא נכון".
העיסוק באופנה אינו טריוויאלי לשיח הפמיניסטי-רדיקלי ממנו צמחה בן דיין, משום שלרוב אופנה נתפסת ככלי מדכא. עם זאת, ישנם זרמים בפמיניזם שדווקא מוצאים באופנה מקור להעצמה נשית. "אופנה היא זירה פמיניסטית שאסור לפמיניסטיות לוותר עליה", היא אומרת. "זה תחום מאוד נשי, שעדיין נשלט על ידי גברים, וזו זירה דכאנית לנשים. לכן אסור להתעלם ממנה כשוק צרכני גדול וכעיסוק נשי. לצערי, משייכים לו רדידות ושטחיות".
חוקרת התרבות המנוחה שרה חינסקי פרסמה בעבר את המאמר החשוב "רוקמות התחרה מבצלאל ", בו היא מציגה את הלך הרוח ששלט בעבר במוסד האקדמי: את הגברים הפנו ללימודי אדריכלות ואמנות, ואת הנשים לקורסי מלאכת יד כמו רקמה. את מזדהה עם זה?
"קראתי בעבר את המאמר והוא נכון. אדריכלות, למשל, זה תחום של אסתטיקה ויזואלית ופונקציונלית, ואופנה היא ויזואליה של הדבר הפונקציונאלי. שניהם פועלים במרחב הציבורי, אז מה ההבדל? אדריכלות נחשבת תחום גברי ויוקרתי. אם תקנה מגזין אדריכלות ותגיד שאתה חובב אדריכלות, זה ייחשב נורא אינטלקטואלי. אבל אם אתה קונה ווג זה נראה שטחי ורדוד, כי זה מזוהה עם נשים שמתעניינות בנושא והן וצרכניות שלו".
גם במרחב שבו את פועלת יש היררכיה: שיר של רועי חסן יחשב אינטלקטואלי יותר מגלבייה של אורטל בן דיין.
"זאת בדיוק ההיררכיה שאני לא מקבלת. התנועה הפמיניסטית דיכאה את השיח האופנתי בשנות ה-70, אבל היום יש בה קולות מגוונים. אסור לנו לוותר על הזירה האופנתית, כי נשים ימשיכו להיות צרכניות של אופנה. בסביבה שלי אני רואה יותר ויותר נשים פמיניסטיות, אקדמאיות, משכילות, שיש להן לגיטימציה להשקיע בלבושן, בלי להתבייש בזה או לחשוב שזה רדוד".
מאז יצאה מבית האח הגדול, בן דיין לא עוצרת לנוח. היא כותבת דעות למגזינים, מתראיינת בתוכניות טלוויזיה ומנהלת את השקת קו הגלביות החדש שלה, עליו הופקד בצד הטכני בן זוגה הסודני מוסא אביד. לדבריה, אין לה רצון להפוך למותג גדול או עניין להפוך לסלב ("מזמינים אותי לתצוגות ואירועים, אבל זה לא מעניין אותי"). היא אומנם מרגישה החמצה קלה על כך שלא שרדה יותר בבית האח, אך היום היא מבינה כי הסיבה לכך היא לא הבית שאליו הלכה, אלא זה שממנו הגיעה.
"הקהילות הטבעיות שיכולות להתחבר אליי ולהצביע עבורי הן קהילות פלצניות שלרובן אני בזה", היא תוקפת בחיוך. "אלה קהילות שלא מסמסות, כי הן לא רוצות להעמיק את הכיסים של אבי ניר (מנכ"ל שידורי קשת, א"י). מצד שני, הם כן יקנו מחשב של אפל, שהחלקים שלו נעשו באיזה סווטשופ בסין. אלו קהילות שיכולות רק לחלום להכניס תשדיר נגד גזענות בפריים טיים. גם אם הם יקבצו נדבות מול כל הארגונים האירופאים, הם לא ישיגו מספיק כסף לתשדיר של חמש שניות. הם לא סימסו, על אף שהם מזדהים עם המסרים וחושבים שעשיתי עבודה חשובה".
