שושלת: הנשים האופנתיות לבית משפחת מניה

כשחקרו את נושא התורשה לאורך הדורות ואת מעבר הגנים לצאצאים, מעולם לא לקחו בחשבון את האהבה לאופנה והחוש לאסתטיקה והתייחסו אליהם כפרמטר ראוי לבדיקה.

ייתכן שאילו היו נתקלים בבנות משפחת מניה, היה קשה יותר להתעלם מחקירת נושא זה. עם תשוקה עצומה לאופנה, הבנה עמוקה בסטייל ויכולת כלכלית לרכוש לעצמן כל מותג איכותי, החיים של שלוש הנשים הללו לא יכלו להיראות זוהרים יותר בעיני מי שמסתכל מהצד.

נפגשות בכיכר

"קורה שאנחנו חוזרות הביתה כל יום עם פריט אחד. אם אנחנו מקבלות SMS על קולקציה חדשה שהגיעה לחנות, אין ספק שאנחנו שם", אומרת יעל מניה (31), מעצבת אופנה שהקימה את המותג המצליח שלה לפני כשבע שנים. "נו איפה?! כיכר המדינה כמובן" עונה יעל כשהיא נשאלת איפה הן נוהגות לקנות בגדים בארץ. "איפה עוד אפשר לקנות פה בגדים?", היא מוסיפה.

שירן מניה, האחות הצעירה (27), סטייליסטית מובילה שאמונה על הקטלוג של חברת עונות, על שערי אופנה רבים ושלל הפקות אופנה, מספרת שהטעם שלה מעט יותר רגוע ושקט.

היא מציינת את ריק אוונס, אן דמולמיסטר, פיליפ לים, Acne ואלכסנדר וונג כדוגמאות מייצגות לסגנונה, אך לא שוכחת להוסיף את את סלין, קלואה, בלנסיאגה, ג'יבנשי ואיב סאן לורן כמותגים החביבים על שתיהן.

"אמא קונה יותר פראדה, מיו מיו ושאנל", מציינת יעל ומחווה לסמדר אִמה, שיושבת לא רחוק ממנה בכיסא רוקוקו מימי לואי ה־14, לבושה בחולצת כפתן כתומה ומעוטרת, מכנסי ג'ינס, נעלי קנבס עם סוליית קש איכותית וטבעת של איב סאן לורן.

כשרואים את השלוש, ברור ששיק ואופנה הם האג'נדה העיקרית בבית. שירן, שיושבת בסלון רחב הידיים המשקיף אל בריכה פרטית, לובשת חצאית מקסי מטריקו וטי־שירט בגזרת אוברסייז, ולהשלמת המראה הבוהמייני והלא מתאמץ שלה עונדת טבעת גדולה.

למרות היכולת הכלכלית, הן קונות גם בבוטיקים כמו ורנר ו־l'etranger וברשתות כמו טופשופ ומנגו, ומעריכות מעצבים ישראלים כמו ליאורה טרגן, רוני בר ואליס מ"שיין". אבל ב־ZARA פחות סביר שתמצאו אותן, לפחות לא את יעל.

"החיקויים שלהם מאוד בעייתיים בעיניי, המחירים שלהם עלו והאיכות ירדה", היא אומרת ומוסיפה: "ב־H&M האיכות היא הכי ירודה, ואני לא אוציא כסף על פריטים כאלה".

בוטיק יוקרה פינת שוק הפשפשים

במשפחה שבה אופנה היא אהבה גדולה, גם בטיולים המשפחתיים היא חלק מסדר היום. "כשאני נוסעת עם הבנות, אני לא יכולה לשקר - חלק מהיום שלנו סב סביב אופנה. זה לא שאנחנו נכנסות לכל כך הרבה חנויות, אנחנו פשוט חוזרות לאותו מקום כמה פעמים", אומרת סמדר. "היי, אנחנו גם משלבות כמה מוזיאונים", מעדכנת אותה שירן.

"אנחנו הולכות לבוטיקים לראות מה התחדש, להישאר מעודכנות, להתרשם מהעיצובים וליהנות מהחוויה", מסבירה סמדר, שעל חיבתה לאופנה מאפילים רק ההבנה העמוקה שלה והיכולת להעריך עיצוב טוב. "יש מותגים קבועים שאהובים עלינו, אבל אנחנו לא יוצאות מהמקום עם המון שקיות", היא מוסיפה.

בבתי כלבו ובקניונים בחו"ל לא תראו אותן: "בתי כלבו אני לא סובלת, ומקניונים יש לי פריחה וגירודים בכל הגוף", מצהירה יעל. מקום שכן עושה את זה למעצבת הצעירה הוא שוק הפשפשים. "אני לוקחת כל בוקר ב־8:00 את הילד שלי לגן, ואחר כך נוסעת לשם", מתוודה יעל.

בעבר הייתה מגדילה לעשות ופוקדת את השוק כבר ב־5:30 בבוקר. "אלה השעות שבהן מגיעים הדברים הכי שווים. שוק הפשפשים הוא הדבר היחידי שאף אחד לא ייקח ממני", היא אומרת. "מאיתנו", מוסיפה סמדי (הכינוי של אם הבית), שחולקת עם בִתה את האובססיה לפריטי אספנות עתיקים ולאוצרות. "כולם בקשר טלפוני איתנו, אנחנו כל הזמן באות", אומרת סמדר.

מבט חטוף על סלון ביתה חושף את טעמה ואת תשוקתה לפריטים ייחודיים במינם. תכשיטים, תיקים, צווארונים, כפתורים, כיסויי מיטה (שיעל תופרת מהם גם שמלות), כדים, רהיטים, כלי בית, תמונות, וילונות, מפות שולחן - למעשה הן אוספות הכול. בתקופה שבה הייתה ברשותה של יעל חנות בגן החשמל,

היא מכרה בה בין היתר פריטי וינטג' נדירים של מעצבי־על כמו איב סאן לורן וכריסטיאן דיור, שאותם הביאו היא ואִמה מטיוליהן בשווקים שונים ברחבי העולם. "עד היום אני לא מבינה איך הצלחתי להיפרד מהם", היא נזכרת.

ממש לא קרדשיאנס

עם שפע כה גדול ותשוקה כה עמוקה לבגדים, לפריטי יוקרה ולסטייל, יש שיטענו שהן הדבר הכי קרוב שיש לנו בארץ למשפחת קרדשיאן. "אנחנו ממש לא הקרדשיאנס, אין לנו את הטרפת הזו של השופינג. אנחנו קונות רק פריט אחד או שניים", אומרת יעל.

"השופינג, בין אם קונים ובין אם לא, הוא יותר כדי לקבל השראה", מוסיפה שירן. סמדר מחדדת ואומרת שבשונה מהקרדשיאנס, שלא עושות כלום פרט לקניות כל היום, הן עובדות קשה ובעשייה כל הזמן. ואכן, מעבר לקניות, למותגים ולשמות המפוצצים, מסתתרת תשוקה אמיתית לעיצוב מתוך ראייה שמדובר באמנות.

"אנחנו מסתכלות על נעליים ורואות את היצירתיות והאמנות שבדגם", אומרת סמדר.

"אמא היא אימלדה מרקוס, יש לה כמויות עצומות של נעליים", מציינת שירן.

"אני לא אקנה נעליים בגלל שהן של מותג כזה או אחר", אומרת סמדר. "חשוב לי שהן יהיו מיוחדות, שונות, כמו פסל. אני קונה נעליים כיצירת אמנות. אני רוצה משהו עם אמירה, כזה שאין לכולם", היא מסבירה ומוסיפה: "כל הבית שלנו מלא בבגדים, אבל גם במגזינים. יש לנו אינסוף 'ווגים' ואני מנויה לכל המגזינים הנחשבים. אני רוצה להישאר מעודכנת ולדעת מה קורה בעולם האופנה כל הזמן".

סמדי בומבה

"מאז שאני זוכרת את עצמי, עסקתי בבגדים. לפני 30 שנה אפילו הייתי דוגמנית בית של 'כליל יופי'", מספרת סמדר, מידע שהבנות שומעות בפעם הראשונה. "היה להם מפעל והם היו מציגים בגדי ים לקניינים שבאו מחו"ל. זה היה דבר גדול באותה תקופה".

גם אחותה הייתה דוגמנית בגדי ים, וסבתהּ הייתה תופרת שמתמחה בתיקונים. סמדר גדלה בנצרת עילית, עיר פריפריאלית ומנומנמת שרחוקה מסצנת האופנה התל אביבית. את הסיפוק לתשוקתה מצאה בנסיעות לרחוב דיזנגוף בשעות הלימודים.

"הייתי נוסעת בבוקר וחוזרת בצהריים. אף אחד לא ידע שנסעתי באוטובוס לתל אביב במקום ללכת לבית הספר", היא מפתיעה את בנותיה פעם נוספת. יחד עם חברות הייתה תופרת קולקציות שלמות של שמלות, חצאיות עם קצוות פרומים או מחוכים מג'ינסים ישנים, שאותם נהגו ללבוש לבית הספר.

"כולם רצו להיות בחברתנו, היינו מעניינות", היא מתענגת על התקופה. בנצרת עילית היא גם הכירה את יענקלה (יעקב מניה, אבי המשפחה), שמנהל יחד עם אחיו את "מעדני מניה", רשת מעדניות ומפעל נקניקים שהקים אביהם.

לאחר שנולדו בנותיהם, הקפידה סמדר להלביש אותן בבגדים האיכותיים והמיוחדים ביותר, לרבות מותגי מעצבים ופריטים שנקנו בחו"ל.

באותה עת היא החלה לעבוד כמזכירה במשרד יחסי הציבור של אחד היחצנים המיתולוגיים באותה תקופה, אלכס קוטאי, שייצג בין היתר אמנים כמו יפה ירקוני, דודו טופז וריקי גל, אבל שעות העבודה והאופי התובעני שלה לא אִפשרו לה להמשיך. "זה היה עולם אחר. עבדתי עם יוצרים ואמנים והיה לי המון סיפוק, אבל זה נמשך רק שנתיים", היא נזכרת.

החיים בתקופה שבה המילה "סטייליסט" בכלל לא הייתה קיימת בלקסיקון וסדר העדיפויות והערכים היו שונים, לא אִפשרו לאהבתה של סמדר לעולם האופנה לבוא לידי ביטוי מבחינה מקצועית. עם לידת הבנות, לא נותר לה פנאי רב לפתח את הכישורים האופנתיים שלה לכדי קריירה.

"בנסיעותיי עם בעלי נתקלתי במותג 'אנטיפלירט' והחלטתי להביא אותו ארצה. הפצתי אותו בחנויות במשך כשנה וחצי, אבל נאלצתי להפסיק כי אנשים אחרים החלו גם כן לייבא אותו. בנוסף, יענקלה עודד אותי להיות בבית עבור הילדות, כדי שהן לא יהיו 'ילדות מפתח', וכך יצא שהפסקתי לעבוד.

"שנים עבדתי כדי לרצות את הילדים ואת הבית, ואת השאיפות שלי שמתי לצד. חשבתי שאחר כך זה יגיע. ביטלתי את החיים שלי, וגם היום אני כל הזמן סביבן", היא אומרת, אך טוענת שהיא לא מצטערת על כך אפילו לדקה ושהיא נהנית מכל רגע.

היום היא עוזרת לסטייליסטית, אסיסטנטית למעצבת, רעיה לאיש עסקים מצליח וסבתא במשרה מלאה, כך שלא נותר לה זמן רב להגשים את חלומותיה.

"הייתי רוצה להביא משהו מיוחד לארץ. כשמסתובבים בחנויות הכול נראה אותו דבר וזה משעמם. הייתי רוצה להביא משהו שאין כאן, ובשביל זה צריך להסתובב בכל העולם ולחפש", היא אומרת.

כיום סמדר מגשימה את עצמה דרך ילדיה. היא נמצאת לידן 24 שעות ביממה: שומרת על מרחב הפעולה שלהן, אבל מוודאת שהן עושות את הדבר הנכון, תומכת, מייעצת ולא פעם אף עוזרת באופן פעיל יותר.

"היא משפיעה על כל דבר, אם זה על הסטיילינג של שירן ואם על קולקציה שלי", אומרת יעל, שהעבירה לאחרונה את סטודיו העיצוב שלה אל קומת המרתף בבית הוריה בצהלה, לאחר שסגרה את חנותה עם נפילתו של מתחם גן החשמל.

"היא יורדת בלילה אל הסטודיו, מודדת את כל הבגדים, ובבוקר נותנת לנו רשימה של שמלות שהיא רוצה לעצמה, לצד רשימה נוספת של הערות ותיקונים", היא מספרת. באותה תקופה של שינויים ומעברים יעל גם הרתה וילדה את בנה הבכור, שעל פי כל הסימנים ירש גם הוא את הגן האופנתי וכבר מביע את דעתו על הבגדים שבוחרת לו אִמו.

יעל נמשכה מאז ומעולם ליצירה ולכל דבר שקשור לאמנות. היא החליטה ללמוד עיצוב אופנה בשנקר ולא למלא אחר רצונו של אביה, שייחל כי תלמד משפטים וכך תמשיך את העסק המשפחתי.

"לאבא שלי יש יד טובה וכישרון נדיר. הוא מצייר מדהים ואין לתאר את איך שהוא רושם", היא מספרת. לאחר שנתיים בשנקר היא הורחקה מבית הספר בעקבות חשד להעתקה (יחד עם אלון ליבנה) והחליטה לצאת לדרך עצמאית. "הבנתי שכל מה שאתה צריך הוא 'שיהיה לך את זה' ולמצוא צוות טוב", היא אומרת.

את הקולקציה הראשונה בעיצובה הציעה למכירה בבית הוריה. הבגדים אזלו כולם ביום הראשון למכירה, אבל קהל הלקוחות שהיא צברה ממשיך ללוות אותה כבר שבע שנים.

"אני עושה מה שאני אוהבת. אין לי כוונה לקנות צי של בתים. כרגע העסק רגוע וזה טוב לי", היא אומרת. יעל השיקה בעבר קולקציית שמלות כלה בשיתוף עם המעצבת שירלי איציק מהמותג רובי סטאר, קולקציה נוספת בשיתוף עם רשת עמנואל, ומציינת שיהיו עוד פרויקטים בהמשך הדרך.

"שלושתנו מאוד מחוברות ודעתן חשובה לי. אם אני לא בטוחה במשהו, אני שואלת אותן. אני מעצבת בגדים, זאת (אמא) לובשת אותם וזאת (שירן) מצרה אותם", מפרטת יעל את חלוקת התפקידים ביניהן.

"יש משהו מאוד מזמין, מתוחכם ואינטליגנטי בבגדים שיעל מעצבת", אומרת שירן. יש בהם מהאקסטרווגנטיות, אבל גם המון שיק: הבדים המיוחדים, הטקסטורות המעניינות, הגימור הסופי, וזה גם נוח.

"נשים שרוכשות את העיצובים שלה מרגישות שהן לובשות את הבגד ולא הוא זה שלובש אותן. הבדים נעימים, כיפיים, קלילים ומתאימים לאקלים הישראלי. החברות שלי חורשות על השמלות האלה בלי צורך לכבס אותן בכלל".

סטייליסטית הבית

"בזמן האחרון אנחנו נמשכות יותר לשחור", אומרת שירן, מהסטייליסטיות המובילות בארץ. "פעם שלושתנו היינו הולכות עם הרבה יותר צבעים, נראינו כמו קרקס", היא אומרת, "אבל בקטע טוב", מתעקשת סמדר.

"זה עניין של בגרות ופיתוח הטעם. אתה מבסס את עצמך ואת מי שאתה. דרך הסטיילינג או העיצוב אנחנו מצליחות לבטא את זה", אומרת שירן. בתחילת דרכה פנתה שירן ללמוד משחק אצל יורם לוינשטיין.

היא הרגישה שאופנה וסטייל מקיפים את חייה, ודווקא בגלל זה בחרה בדרך שונה. במקביל היא עבדה בבוטיק של עמנואל, ושם מצאה את עצמה. הלקוחות רצו להתלבש כמוה והיא רצתה להלביש אותן. מהר מאוד היא נשאבה אל העולם הזה, ותוך שנתיים זנחה את חלום המשחק והבינה שעליה להתרכז בתחום אחד.

"התחלתי כמלבישה בערוץ הבידור בתכנית 'אזור התעשייה' של אילנית לוי. היה לי טוב, אבל משהו היה חסר. רציתי להתפתח בכיוון האדיטוריאלי. בהתחלה זה היה קשה: אף אחד לא הכיר אותי וטרקו לי את הטלפון בפרצוף הרבה פעמים. לא היו לי קשרים, לא ידעתי מה לעשות או ממי לקחת בגדים, אבל אני רגילה לעבוד קשה ולהגיע להישגים".

את ההזדמנות הראשונה היא קיבלה מטל קליינבורט, שהייתה עורכת אופנה ב"קוסמופוליטן". "פשוט נזרקתי למים, בלי הכנה מראש או ניסיון בתור אסיסטנטית", היא נזכרת.

בהמשך אנשי תעשייה נוספים כמו הצלם דודי חסון, המאפרת מישל אדרי ומעצב השיער שגיא דהרי זיהו את הפוטנציאל והחלו לעבוד איתה. היום אין מגזין שהיא לא עבדה עבורו או בוטיק שיסרב להשאיל לה בגדים לצילומים. לפני שבוע צילמה שירן קמפיין לחברת הביגוד והאביזרים הבינלאומית ELLE ועיניה נשואות אל העולם הגדול.

"אני אוהבת את ישראל ומאמינה שאחיה את החיים שלי כאן. אני חושבת שיש לי עוד הרבה מה ללמוד, אבל השאיפה שלי היא לצאת ולהתנסות בעבודה במגזינים מחו"ל. אין הרבה הערכה לסטיילינג בארץ ומאוד קשה להצליח פה", היא אומרת. "אם יש לך ערך מוסף, אתה מצליח", מוסיפה יעל.

חוץ מסטיילינג, שירן מאוד אוהבת אמנות. "זה תמיד קרץ לי ועניין אותי, אולי בגלל אבי, שלימד אותנו להעריך את היצירות גם אם הן לא בהכרח הטעם שלנו, ויש לי חלום לפתוח יום אחד גלריה", היא אומרת.

"אנחנו עושות הרבה שופינג, אבל אנחנו לא קלולסיות. הבגדים שאנחנו קונות משמשים אותנו שנים רבות", אומרת יעל. "אנחנו נושמות אופנה, אבל יודעות גם להעריך אותה", מסכמת סמדר את החיים האופנתיים של משפחת מניה היפה.

___________________________________________________________________________________________________________

עוד במגזין GOstyle :

• ראיון בלעדי עם השחקנית היפה ליב טיילר
• היחסים המורכבים של הישראלים עם עולם האופנה
• מאיפה הטייץ המודפס של אנה ארונוב?