היום, יום שישי, 13 במאי ימלאו שלוש שנים למותה של מעצבת האופנה הישראלית רוז'י בן יוסף. "לביאה ירוקת עיניים", כך כונתה על ידי מ.א דאבאדיה, עורכת האופנה של העיתון הצרפתי לה פיגארו. בעולם שבו רק מעטים זוכים למקום בספרי ההיסטוריה, בן יוסף – אישה אמיצה ומוכשרת – הפכה לסמל לאופנה ישראלית. היא תרגמה את המציאות החברתית למסר, את הבלבול התרבותי למקור השראה ואת נופי הארץ הצחיחים לאסתטיקה גאה. היא יצרה אופנה מקורית ומקומית שנמכרה בבתי הכלבו הטובים בעולם, והצליחה לשים את ישראל, גם אם באופן זמני, על המפה.
לרגל יום השנה למותה של בן יוסף נפגשנו עם אחיה הקטן יצחק חננאל, שקיבל לידיו את ניהול המפעל המשפחתי ב-1960, ועם בנה הבכור ניר בן יוסף, להעלאת זיכרונות וסיפורים על אודות המעצבת האגדית והמפעל רקמה – שהחל כמפעל משפחתי קטן, סיים את דרכו בחובות, ובדרך הפך לאחד מאבני הדרך החשובות באופנה הישראלית.
סיפורה של בן יוסף מתחיל ב-1929 בעיר סופיה שבבולגריה. בת למשפחה אמידה – האב שלמה יבואן בדים והאם, אידה, בעלת חנות לנז'רי במיקום מרכזי בעיר. "כל הפמליה המלכותית באה לקנות אצלה", מספר חננאל. "חנויות כאלו סומנו בסמל המלוכה, אך כיוון שהיתה יהודייה לא קיבלה את הסמל. זה לא מנע מהם לפקוד את החנות באופן קבוע".
חננאל מספר על ילדות מאושרת וחסרת דאגות. ההורים עבדו מסביב לשעון והאחים בילו שעות ארוכות אצל סבתם. סבם היה איש אמיד ומכובד שיצא בחליפה מחויטת לשוק המקומי כל יום וקיבל, בהינף מקל הליכה, את הירקות והפירות הטובים ביותר. "באותה תקופה היה נהוג שהמשפחה המורחבת גרה יחד", הוא אומר. מדי יום צעדו האחים ברגל לביקור בחנותה של האם. "אמי היתה עסוקה, וכדי 'להיפטר' מאיתנו היא נתנה לנו כסף ושלחה אותנו למעדנייה ממול, שהחזיקה עוגות וינאיות. אמי עבדה קשה והעסיקה 12 תופרות".
משחר ילדותה נמשכה בן יוסף לאמנות. היא פיסלה בקרמיקה וציירה, אך לימודים לא היו בראש מעייניה. "היא היתה טובה באמנות, אך לא בחשבון", מספר בנה של רוז'י. "לכן הוריה שכרו לה מורה פרטי. תוך זמן קצר רוז'י והמורה התאהבו, ומאוחר יותר התחתנו. המורה הוא אבי, יוסף בן יוסף".
כאפיות וטליתות כהשראה
בשנת 1948 הגיע הזוג הצעיר לישראל על סיפון אניית סנט אנטוניו. שנתיים מאוחר יותר עלו לישראל גם ההורים, מצוידים בשתי מכונות רקמה. ב-1951 הקים שלמה חננאל את מפעל רקמה להלבשה תחתונה, ובתו רוז'י הצטרפה אליו. היא אספה כמה מדגמי המפעל ונסעה לצרפת במטרה לשווק אותם, אך ללא הצלחה. "אני זוכר שכשהייתי ילד אמי אמרה שאי אפשר להתחרות באירופאים, צריך לעצב אופנה מקורית", מספר בן יוסף.
ואז הגיעה התפנית. "פגשנו את יונתן מולר", מספר חננאל. "רוז'י הכירה את אשתו והיא הזמינה אותם לביקור במפעל מולידור. מולר הציע לה לשתף פעולה, שכן הוא היה יצרן חוטים והיו ברשותו שתי מכונות. משם עלה הרעיון לעצב בגדים אתניים. רוז'י החלה לעצב כפתנים ושמלות ארוכות, והיא השתמשה גם באביזרים שרכשנו מערבים, כמו חרוזי זכוכית חברון וחרוזי עץ. המכונות היו ברוחב 68 סנטימטר, אך ביצירתיות רבה היא הצליחה לעצב בגדים מיריעות הבד הצרות".
בן יוסף הושפעה מאוד מסביבתה, וכל שינוי שהתרחש בארץ ישראל המתפתחת בא לידי ביטוי בבגדים שעיצבה. את הדו-קיום האזורי תרגמה לקולקציית כאפיות, ובעקבות מלחמת ההתשה יצרה קולקציית טליתות. ממש כפי שצפתה, העולם ראה והתאהב. כמעט כל התוצרת של מפעל רקמה יוצאה לחו"ל, ורק פריטים בודדים נמכרו בחנויות עודפים בארץ. כבר ב-1967 זכה המפעל בפרס "יצואן מצטיין" ובשורה נוספת של תארים ופרסים.
"הצלחנו והצגנו בשבוע האופנה המקומי", מספר חננאל, "אבל עשינו גם כמה טעויות. בשבוע האופנה הראשון הזמין מאיתנו סחורה נציג של בלומינגדיילס, ומיד אחריו הגיע נציג של בית כלבו ששכן מולו. לא ידענו שצריך לשמור על בלעדיות, ולכן סיפרנו לו על ההזמנה של קודמו. כאקט תחרותי, הוא קנה כמעט את כל הקולקציה. מזל שהנציג של בלומינגדיילס היה סבלני".
הרגשתם שאתם עושים מהפכה?
"ידענו שאנחנו עושים משהו שונה. פתאום שמנו לב שהעיתונות העולמית מתחילה להתעניין, שנשות החברה הגבוהה לובשות את הבגדים שלנו. לילי שרון, אילנית באירוויזיון 1973, שושנה דמארי, חנה רובינא, אסתר רובין. אפילו אשתו של הנשיא ניקסון אירחה את גולדה מאיר עם שמלה של רקמה. כולם באו לשואורום שלנו, שרוז'י עיצבה עם ציונה שמשי", נזכר חננאל.
"משנת 1980 צריך להפריד בין רוז'י לבין רקמה", מסביר בן יוסף. "אמא החליטה למכור את חלקה בעסק ובתמורה חתמה על חוזה האוסר עליה לעצב בגדים במשך חמש שנים. היא עברה לעיצוב טקסטיל בית תחת שמה – רוז'י בן יוסף. היא לא שבה לבגדים מפאת האינפלציה הנוראית ששלטה בכלכלה דאז. את השנים האחרונות הקדישה לפעילות חברתית".
מפעל רקמה המשיך לעבוד ויצר בגדים עם המעצבת תמרה יובל ג'ונס. "הן היו חברות טובות. מאוד העריכו אחת את השנייה", מספר חננאל. מאוחר יותר עבר המפעל לייצור בגדי ים. "בהמשך קרה לי אסון", אומר חננאל. "ראש הקהילה היהודית בבואנוס איירס נהג לקנות אצלי סחורה רבה בקרדיט, עד שפעם אחת לא שילם. משם המפעל הדרדר לחובות כלכליים, עד שמונה לו כונס נכסים. הגענו להסדר עם כולם ושילמנו את כל החובות".
הסוף העגום של רקמה לא מפחית ממידת תרומתה של בן יוסף לעולם האופנה הישראלי. "פעם היא לקחה מזוזה עשויה בעבודת יד, חיברה לה שרשראות וענדה אותה כתליון ייחודי, ובפעם אחרת היא לקחה חזייה מחוליות מתכת והפכה אותה לחגורה", מספר בנה. אהבתה הרבה לעיצוב המקומי פרצה דרך גם למעצבים רבים אחריה ולעיצוב הישראלי בכלל. "אמא מאוד העריכה מעצבים", הוא מוסיף. "היא זיהתה את הפוטנציאל של אלבר אלבז עוד כשהיה סטודנט, ובימיה האחרונים אהבה את הבגדים של מאיה נגרי".
בסיום הפגישה מגלה בן יוסף כי יש ברשותו עוד כ-100 שמלות שעיצבה אמו. את השמלות, הוא אומר, ישמח למכור לכל מי שיתרום בנדיבות לקרן למען סטודנטים שהקימו בשנקר על שם רוז'י בן יוסף.
