כל סטודנט לעיצוב אופנה חולם על היום שבו יהיה לו מותג משלו ושהוא יהפוך לשם נרדף לסטייל וליוקרה, אבל רבים מהם יודעים שהצעד הראשון בדרך להצלחה מתחיל בהתמחות קשה ולא תמיד מתגמלת בבית אופנה בינלאומי. למרות זאת, לא תמצאי מעצב שיוותר על החוויה או כזה שהתחרט עליה.
הכי גבוה שרק אפשר
אל ההתמחות בבית האופנה אוסקר דה לה רנטה הגיעה סיוון אפשטיין־פניני (29) לקראת השנה האחרונה בלימודי עיצוב אופנה ב-FIT שבניו יורק לפני כשלוש שנים. למרות שבכל עונה רק מספר מצומצם של בוגרי בתי ספר לאופנה זוכים להתמחות בשורותיו של דה לה רנטה, התקבלה סיוון להתמחות במקום ואף נשארה שם יותר מעונה.
"מרצה שלי מהלימודים הכירה את אחת המעצבות שם, ובהמלצתה התקבלתי לריאיון", מספרת אפשטיין־פניני מניו יורק. "הריאיון עצמו היה רציני ומקצועי ביותר, כיוון שזה בית אופנה יוקרתי והם מאוד בררנים. הצגתי להם את תיק העבודות שלי, והיה להם מאוד חשוב לוודא שאני מתאימה ומבינה את חשיבות ההתמחות אצל דה לה רנטה. לשמחתי, עמדתי בקריטריונים: לא רק שקיבלתי את ההתמחות, אלא נשארתי שם יותר מעונה אחת כמקובל. כל כך נהניתי והחיבור שלי עם הצוות היה מדהים!".
אפשר רק לקנא.
"תשמע, בית האופנה אוסקר דה לה רנטה הוא מהיוקרתיים ביותר בארה"ב ובעולם כולו. בסמוך לחדר העיצוב הגדול, שבו יושבים כל המעצבים, כולל דה לה רנטה, יושבים הגוזרים, התדמיתנים והתופרים ועובדים בחריצות על כל הדוגמאות, בין אם זה לתצוגות, להזמנות מיוחדות, לצילומים או לסלבריטאים. רובם עובדים עם דה לה רנטה שנים, ולמרות העבודה האינטנסיבית ההרגשה היא מאוד משפחתית. דה לה רנטה עצמו הוא בן אדם כריזמטי, מקסים ואדיב, ואופיו ניכר באווירה במקום. ההתרגשות הגדולה ביותר הייתה לראות אותו בפעולה, לוקח בד ויוצר בדקות שמלה על דוגמנית הבית, כשכל הצוות עומד מסביב ומתפעל מעבודתו. כשהוא אהב את מה שעשה, עזרתי לו לסמן זאת בסיכות, וכשלא - גזרתי בד מיותר.
"היה לי קשר אישי עם דה לה רנטה, שהרבה פעמים החמיא לי על הופעתי והתעניין לא פעם בתיק וינטג' שלי או בשרשרת מיוחדת שענדתי. הוא עצמו מהרפובליקה הדומיניקנית, ולדעתי הייתה לו חיבה מיוחדת אליי כי אני מישראל ובאתי לניו יורק להגשים חלום. וזה באמת היה חלום להתמחות שם: עזרתי לקשט בלייזר שעוצב ללורה בוש במיליון חרוזים התפורים בעבודת יד, כמובן, ושמלה שנשלחה לניקול קידמן".
מה למדת מהשהייה שם?
"אחד היתרונות הגדולים בהתמחות בבית אופנה כה יוקרתי הוא החשיפה לטכניקות רבות ושונות בעיצוב, תוך שימוש בבדים ובחומרים שונים, וגם העבודה על התצוגות לפני שבועות האופנה מרתקת. אני זוכרת שלפני התצוגות עצמן הייתה המון עבודה ונשארנו ערים עד השעות הקטנות של הלילה. אפילו אנה ווינטור הגיעה בשבת אחת לפני התצוגה להצצה בלעדית על הקולקציה. מאחורי הקלעים הייתי אחראית על מספר דוגמניות, עזרתי למלבישים להלביש ולהדריך אותן, אם היו הוראות מיוחדות.
שמחתי לפגוש את כל הדוגמניות המפורסמות, משאנל אימאן לג'סיקה סטאם, ואהבתי את ההתרגשות לפני התצוגה. עזרתי גם לאחראית על האביזרים: הייתי מציירת את התיקים והנעליים בפוטושופ עם דוגמאות הבדים, עזרתי לה להסתובב בחנויות הווינטג' והשווקים ולמצוא אבזמים ותכשיטים מגניבים, ששולבו באינטרפרטציות שונות בנעליים ובתיקים".
נשמע שגם בתור מתמחה היית מעורבת בתהליך העיצוב.
"למדתי המון ועשיתי הרבה. לחשיפה לתעשייה יש ערך מוסף, בעיקר באופנה עילית כמו של דה לה רנטה – חשיפה לבדים המרהיבים, לעבודות היד עוצרות הנשימה, לגזרות ולבניית הקולקציה. למדתי הרבה גם מבחינה עסקית ושיווקית, בעיקר שאפשר להיות בן אדם מקסים כמו דה לה רנטה ולהצליח. זה מלווה אותי עד היום בעבודה שלי כמעצבת בחברה שעובדת עם רשתות גדולות כמו מייסיס: הקשר היומיומי, האינטנסיביות אבל גם ההנאה. לא הייתי מחליפה את ההתמחות שם בעד שום הון שבעולם!".
שווה להיות נחמד
כמו רבים לחבריו לספסל הלימודים בשנקר, הגיע עומר פוזנר (29) להתמחות בבית אופנה מעבר לים. בניגוד לאחרים, שחוזרים לארץ הקודש אחרי תקופה קצרה, נשאר פוזנר לתקופת התמחות של שנה אצל המעצב הנחשב אלי טהרי,
ולפני שלושה חודשים אף התחיל לעבוד במקום. אבל שיהיה ברור: לא הכול היה גלאם מההתחלה.
"העבודה בעצם כללה הרבה מאוד דברים קטנים, כמו לצלם עותקים, לסדר קולבים ועוד מטלות פשוטות ופחות יצירתיות", מספר פוזנר. "לאט לאט אתה מתחיל להתעסק גם בהמון דברים יצירתיים, כמו מחקר על השראות, הכנת לוחות השראה וגם קצת התערבות בעיצוב הבדים. בתכלס, עבדתי תחת מעצבת במחלקת Soft Face, שהתעסקה בעיקר בפריטים רכים, כמו שמלות, חולצות עדינות, חצאיות וז'קטים. למזלי, הגעתי מספר שבועות לפני שהאסיסטנטית של המעצבת עזבה, ומהר מאוד עזרתי בדברים שיכולתי להחליף אותה בהם, מה שאִפשר לי לעבוד בצמוד למעצבת ובאמת לקחת חלק בעבודה היצירתית.
בזמן ההתמחות השתדלתי לתת מעצמי כמה שיותר ולקבל כל משימה בשמחה, גם אם היא פחות כיפית, כי ידעתי שאם אעשה מה שצריך כמו שצריך, ייתנו לי לעשות עוד דברים וקיוויתי שירצו שאני אחזור לעבוד, וכך באמת קרה".
מה מבחינתך היתרון הגדול בהתמחות בבית אופנה כזה?
"זה הדבר האמיתי, כלומר האופציה להתעסק עם הבדים והחומרים הכי איכותיים שיש, ללמוד מאנשים יצירתיים שלא מתפשרים על עיצוב ואיכות, לראות איך עובדים במקום שהוא יצירתי אך גם מסחרי וכו'. כמובן, יש בזה גם צד זוהר וכיפי, של תצוגת אופנה אמיתית ומרשימה עם דוגמניות וצוותים מאוד מקצועיים, ונוצרת הזדמנות לקשור קשרים ולהכיר אנשים מעניינים".
כיום לפוזנר יש עבודה קבועה בבית האופנה שבניו יורק, אך הוא עדיין מחכה ליום שבו יעצב קולקציה משלו. מבחינתו, הביקורת שלעתים נשמעת אצלנו, כי המתמחים הישראלים הם בסך הכול בורג קטן וזניח בתעשיית האופנה המשומנת היטב בחו"ל, אינה עומדת במבחן המציאות. "זה פשוט לא נכון", הוא טוען. "אין כל קשר לזה שאתה ישראלי בבית אופנה גדול ושהמעצב הראשי בכלל לא יודע על קיומך. אני מאמין שאם אתה בן אדם חרוץ, מוכשר ונחמד, אתה כבר תתבלט. בארץ מאוד אוהבים למתוח ביקורת על הכול, שלא לדבר על חוסר הפרגון, מה שלצערי מחליש את התחום כאן. בשורה התחתונה, אם תהיה בן אדם טוב וכמובן, מעל הכול, מוכשר, כבר ישימו לב אליך, ואולי לאחר ההתמחות אפילו תקבל הזדמנות לעבוד במקום ולהתפתח".
לא הכול זוהר
למרות שרבקה ג'ונסון נולדה באנגליה, את רוב חיים העבירה דווקא פה, אצלנו, וכמו כל מי שעיצוב אופנה בוער בעצמותיה, סיימה את לימודיה בשנקר לפני שלוש שנים, ומשם סללה את דרכה למחלקת עיצוב הטקסטיל אצל המעצבת דיאן פון פירסטנברג.
"אחד היתרונות בלימודים בשנקר היה שאליסה פאלומינו (מנהלת הסטודיו דאז) הגיעה לתת לנו ביקורת בשלבים ההתחלתיים של פרויקט הגמר", מספרת ג'ונסון מלונדון. "חודש לאחר מכן קיבלתי הזמנה לסטאז' בניו יורק. בסטודיו גדול כמו של דיאן, זה נדיר שאתה בא במגע עם המעצבים, אבל העבודה עם פאלומינו, אישה נדירה, היא משמעותית. היא תמיד דאגה לסטאז'רים שלה ונתנה לנו ביקורת פרטנית ובונה על העבודה שלנו על בסיס יומיומי. התפקיד שלי היה יצירתי: ממש עיצבתי פיתוחים טקסטיליים וגם סייעתי במחקר לקולקציות חדשות. לאחר מכן עברתי להתמחות בלונדון ושם הסיפור היה אחר לגמרי".
באיזה מובן?
"עשיתי שני סטאז'ים במקביל, אחד אצל אבשלום גור ואחד אצל אוזי קלארק. להתמחות אצל קלארק הגעתי דרך פגישה עם המעצב בזמן ההתמחות אצל דיאן. בלונדון יצא שהכנתי המון קפה, עשיתי המון שליחויות, תפרתי כפתורים והעתקתי גזרות שבעה ימים בשבוע. בסופו של דבר, אם מתמזל מזלך אתה פוגש צלמים, סטייליסטים, דוגמניות, שחקנים ואושיות אופנה מפורסמות, אבל רוב הזמן אתה די קשור לשולחן הגזירה".
לפני כשנה החלה ג'ונסון לעמול על מותג משלה, RIY_KA - שמתמחה באופנת נשים בהשראה אתנית ובהשראת קהילת המהגרים במזרח לונדון, שם נמצא הסטודיו שלה. עם כל האהבה והציונות שבדבר, את ההתמחות והעבודה בחו"ל ג'ונסון לא הייתה מחליפה בעיצוב בארץ הקודש.
"היתרון הגדול בלעבוד בחו"ל הוא שהכול קורה בזמן אמת", היא אומרת. "בניגוד לארץ, כאן הקולקציות של כל עונה מוצגות עונה מראש ותהליך הקנייה של הקולקציות הוא מטורף. מעצבים בחו"ל צריכים להיות עם אצבע על הדופק, ולכן יש תחושה שאף פעם אין מספיק זמן. וכמובן, יש יותר תחרות. רציתי להיות חלק מהתהליך הזה, זה עורר בי את השאפתנות ואולי אפילו את יצר התחרותיות שהיה רדום אצלי קצת במהלך הלימודים. בסופו של דבר, גם כשאתה סטאז'ר אתה נראה ולא נראה. אולי המעצב הגדול לא יודע על קיומך, אבל מה שחשוב פה הוא הלמידה. בשנקר למדתי המון, אבל כשעשיתי סטאז'ים באמת הבנתי לאן אני רוצה לקחת את הקריירה שלי".
המסלול לדרך עצמאית
גם במקרה של חגית כסיף (26) ההתמחות אצל המעצבת דיאן פון פירסטנברג, שאליה הגיעה עם סיום הלימודים בשנקר לפני כשנה וחצי, השתלמה מקצועית וכלכלית. אחרי תקופת התמחות של ארבעה חודשים בלבד, נתבקשה כסיף להאריך את שהותה במקום, וכיום היא נמצאת על תקן מתמחה בתשלום. וכן, השמיים הם בהחלט הגבול מבחינתה.
"כמו הרבה בוגרים אחרים, הקשר נוצר דרך בית הספר", מספרת כסיף בריאיון מניו יורק. "שלחתי את תיק העבודות יחד עם כמה סטודנטים אחרים והוזמנתי להתמחות. התאכזבתי כשהציבו אותי במחלקת האביזרים, כי אני מעצבת בגדי נשים, אבל מהר מאוד למדתי את היתרונות שבדבר. הגעתי למחלקה עם חברה טובה ללימודים מהארץ בדיוק אחרי שפיטרו את אחת המעצבות, ומהר מאוד השתלטנו על התפקיד. עברנו מהמרתף, שבו יושבים כל המתמחים, לקומה מעל והתחלנו לעצב מיד. היה לנו שבוע להרים את הקולקציה. עבדנו מסביב לשעון מול המעצבים עצמם ומול המעצב הראשי, ובסוף זה השתלם. בשבוע שעבר התחלתי את התפקיד החדש שלי - אחראית פיתוח תחום התכשיטים במחלקת האביזרים, והיד עוד בהחלט נטויה".
נשמע כמו גן עדן למתמחים.
"תראה, זאת ההתמחות השלישית שלי - כבר הייתי אצל אלי טהרי ואפילו באיטליה אצל רוברטו קוואלי. מכל בית אופנה אתה לומד דברים חדשים ומעניינים, שתורמים מאוד להתפתחות שלך בתור מעצב ולהבנה של איך עולם האופנה עובד מכל מיני זוויות שונות. דיאן וון פירסטנברג הוא בית אופנה מדהים שנותן למתמחים שלו המון מקום לביטוי וליצירתיות. יש שם מחלקה גדולה ומאורגנת של מתמחים, וכל הזמן שמים דגש על איך לתת להם לבוא לידי ביטוי".
אם כך, נדמה שמתמחים ישראלים לא רק עושים קפה בחו"ל.
"צר לי לאכזב. לפחות במקומות שבהם אני התמחיתי, תמיד הייתה לי הרבה עבודה והרגשתי חלק בלתי נפרד מהעבודה על הקולקציה. אני חושבת שדווקא במקרים האלה החוצפה הישראלית היא יותר יתרון מאשר חיסרון. יש לנו הרבה יותר ביטחון לבוא, להציע ולעשות. אנחנו גם בדרך כלל יותר מבוגרים, כי רק אחרי השירות הצבאי אנחנו פונים ללימודי העיצוב".
ומה עם קולקציית ביכורים משלך?
"קולקציה בהתהוות יש, אבל זה סוד. מה שבטוח, יש הרבה חלומות ושאיפות לעתיד. זה רק המבוא להקדמה".
לחצו כאן כדי לזכות בחולצה שווה של ד"ר דנים לדה בראנץ'
