רטט של התרגשות חולף בי כשאני ניגשת לכתוב על נושא יקר ללבי. פתאום אני חוזרת שנים אחורנית, לימים בהם קבר רחל היה חלק בלתי נפרד מחיי. התגוררתי בילדותי בישוב בהרי יהודה. מדי יום, כשחזרתי מהלימודים, עליתי על קו 165, ירדתי בקבר רחל, התפללתי ומשם הגיעה הסעה לקחת אותי בחזרה הביתה. מי האמין אז שבית לחם, בה קנינו תפוזים בחורף וענבים בקיץ, תהפוך לעיר מקלט לטרוריסטים? שקבר רחל מהאיור המיתולוגי עם הבית ועץ הזית, יסתתר לו מאחורי מבצר ענק? לולא אנשים שאכפת להם גם היא הייתה נעלמת מקיומנו.

האישה שפתחה את הדרך

בזכרונות הילדות שלי מעורבבים זיכרונות רבים מקבר רחל. כילדה ונערה, מאוד התחברתי לרעיון שאני מתפללת לאמא של העם היהודי. לטובת מי שאינו מכיר את סיפורה של רחל אמנו מחומש בראשית, אספר שהיא נפטרה בלידת בנה יוסף, על אם הדרך ויעקב בעלה קבר אותה בין אפרתה לבית לחם, במטרה שכאשר צאצאיה יחלפו בדרכם ממקום למקום, הם יוכלו לפקוד את קברה. שנים לא בקרתי שם, שנים בהם התנהל קרב על קבר רחל, נורו יריות, הושגו הסכמים והונחו יתדות.

בכל השנים בהן נמנעתי מלבקר במקום, אישה אחרת התחילה לבקר שם, למרות הסכנה. היא פסעה את הפסיעות הראשונות וסללה דרך לאלפים אחרים. את המאבק שלה ניהלה בשנים האחרונות ביד רמה וגם אם לא שומעים אותה, התוצאות בשטח. פגשתי את מרים שם השבוע. לא תאמינו, דווקא בזכות הדר, חברה חילונית שלי, רחוקה לחלוטין מאורח חיי, שביקשה ממני להתלוות אליה, כי היא רוצה לזכות בחוויה רוחנית לפני כלולותיה ולהתפלל באתר ששמעה עליו. בקשתה גרמה לי להתגבר על הפחד ולנסוע איתה. שתינו אמיצות, במכונית לא ממוגנת, עברנו את שכונת גילה הירושלמית, נסענו עוד דקותיים ועמדנו מול טונדות ענק שמסתירות את הקבר המפורסם. המון חיילים וביטחון ושמירה קידמו אותנו ושם גם פגשנו את מרים עדני, עליה אני רוצה לספר לכם.

התפילה שהובילה לפוריות

מרים, אמא לשבעה ילדים וסבתא לנכדים, למעלה מעשרים שנה נמצאת שם, בגלל רצון אחד, לשמור על המקום ההיסטורי של העם היהודי ולאפשר לאנשים מכל החוגים והזרמים לבוא ולהתרפק על הקבר של אם האומה. היא שם - מחלקת חבילות מלאות כל טוב לחיילים; היא שם כדי לערוך אירועי 'בת מצווה' לבנות; היא שם כדי להביא אנשים שמבקשים מזור לנפשם ורוצים להתחבר בתפילה.

אנחנו מסתובבות ליד עמדת החיילים שבתוך המתחם. מרים אוחזת בחבילותיה. עשרות אלפי חבילות שי נשלחות לחיילים בערבי חגים או בעת מלחמה. היא שולפת מאמתחתה מכתבים מילדים יהודים המתגוררים בארה"ב, שמחזקים את החיילים. סרן צעיר מחייך אלינו ואומר: "אין לכם מושג כמה כוח וחיזוק אתם נותנים לנו. זו לא רק חבילה. זה הרבה מעבר לחבילה ומה שיש בה. זה מרים לנו את המורל ונותן לנו הרבה כוח לעשות את המשימות שלנו. אין לנו מילים להודות לכם".

"לפני שנים", מספרת מרים. "בערב החג, הגיע אחד הקצינים לביתי כדי לקחת את חבילות השי לחיילים. תוך כדי שיחה הבנתי שאין לו ילדים. "בוא להתפלל בקבר רחל. רבים נפקדו בזכותה", אמרתי לו.

"אני חילוני. את יודעת מה? אחשוב על זה", הקצין לא חשב הרבה, אלא הלך להתפלל שם, אבל היא שמעה על כך רק כשקיבלה שיחת טלפון נרגשת בה סיפר לה על התאומים שנולדו לו.

"ואת יודעת מה", אמר לה הקצין. "מיד לקחתי גי'פ מוגן ירי ונסעתי לקבר רחל כדי להודות".

תחושה של התעלות

ואיך אפשר בלי לספר על אותו סגן מפקד הצנחנים, אריאל חובב, ששימש כקשר בין הקבר לבין הזקוקים לו בימי המלחמה? קבר רחל הפך לחלק מרכזי בחייו, תמיד התנדב להסיע את מי שהיה זקוק להגיע מהמחסום עם גי'פ ממוגן ירי. כשאשתו ילדה, פנה למרים ושאל אותה אם אפשר לערוך את הברית בקבר רחל. "כשאריאל פנה אלי מיד נרתמתי לעזרתו", היא מספרת כשלחלוחית סמויה ניכרת בקצה העין. "עזרתי לו להעביר את כיסא אליהו מקבר יוסף לקבר רחל. ההכנות היו מלוות בתחושה של התעלות. ביום הברית התייצבו כל המשפחה והחברים שם. אריאל התרגש מאוד וקרא לבנו יוסף. כולם בכו שם מהתרגשות. עין אחת לא נותרה יבשה.

חצי שנה לאחר אותה ברית מרגשת בקבר רחל, הוא נהרג בפעילות מבצעית. כששמעתי על כך נרעדתי, נזכרתי בשיר ששרו בברית של בנו, "מאמא רחל ויין - אמא רחל בוכה".

מרים ממשיכה לדבר ואני נזכרת איך באתי לכאן, נערה בת שלוש עשרה שהתפללה להצלחתה בלימודים ולאחר מכן כנערה בוגרת שמחפשת את החתן שלה וגם פגשתי אותו כאן, באחד מן הביקורים, אבל זה סיפור נפרד... ולאחר מכן, פקדתי את קבר רחל כשרציתי לזכות בילדים ומאז, כל כך הרבה שנים לא הייתי שם.

הסתכלתי על מרים עדני, אמא בעצמה, שמטפלת במסירות נפש במקום קבורתה של אם האומה רחל אמנו והסתכלתי על עשרות האימהות שגדשו את המקום, מדגם ישראלי מייצג של חילוניות וחרדיות, דתיות, לאומיות ומסורתיות.

החודש חל יום פטירתה של רחל אמנו, שנפטרה לפני אלפי שנים. יצאתי מהמקום עם הדר שמתחתנת במזל טוב בשבוע הבא. "תודה שבזכותך הגעתי לקבר של אמא שלנו, אמא של העם", אמרתי לה.