לא מזמן נתקלתי בפייסבוק בתמונה של הקומיקאית טליה שפירא ז"ל (שנפטרה צעירה כל כך, בגיל 45) ואליה הוצמד משפט שעם השנים הפך מזוהה עמה: "אם לא שמתם לב, החיים כבר התחילו". לומר, זו לא החזרה הגנרלית, זו לא ההקדמה לסרט, אלה הם החיים שלנו, זה השעון שלנו שמתקתק וכל יום שעובר לא חוזר.

עבור מלכה אשר (45) לא מדובר בסיסמאות. כבר די מזמן היא שמה לב לכך שהחיים התחילו – למען הדיוק, בגיל 15, כאשר התמודדה עם מחלת אמה, שנפטרה מסרטן ארבע שנים מסויטות לאחר מכן.

"היא נעלמה לי מהחיים, פשוט איננה ואני, בגיל מאוד צעיר, כבר ראיתי איך נראה הקצה ומתוך המפגש הזה עם הקצה, שהוא הכי אנטי-חיים, יכולתי להבין מה זו בחירה בחיים ולהיות קשובה לצורך להשתנות לפני הקטסטרופה.

"טסתי לכיוון גיל 40 בלי להרגיש כלום"

ההטבעה הזו, שהוטבעה במלכה אשר בגיל הנעורים, של הצורך להספיק, להשתנות, לזוז, לפני שהדברים קורסים, הפכה לה לטבע שני וכך יוצא שבחייה, את כל השלבים היא עוברת מוקדם מאחרים.

כשהייתה בת 26 כבר הקימה עסק עצמאי ופתחה משרד אינטראקטיבי בתחום הפרסום, שהפך עם השנים לעסק זוגי, אליו הצטרף גם בעלה לשעבר ואבי ילדיה. "טסתי קדימה על החיים שלי. באותה שנה גם ילדתי את הבן הבכור שלי, תוך שנה ילדתי ילד נוסף ובתחילת שנות השלושים שלי, כשכבר הייתי אמא לשניים, היה לי עסק מצליח עם המון עובדים ומשרדים מדהימים ומעוצבים. עבדתי עם החברות הכי שוות וגדולות במשק, כולם הסתכלו עלי כעל וונדר וומן, המנכ"לית שעושה הכל ומג'נגלת בין כל החזיתות. בחדר שלי במשרד תמיד היה לול ובכל רגע נתון היה בתוכו תינוק כי לא הפסקתי ללדת. בגיל 33 הבאתי לעולם את הילד הרביעי שלי, בלי שאני עוצרת אפילו לשנייה אחת. מבחוץ נראה היה שמצאתי את הנוסחה המנצחת", היא בוחשת במרץ בכוס הגבוהה והשקופה, בתוכה מתערבלים תה בגוון ענברי, פלחי לימון וקוביות קרח.

"טסתי לכיוון גיל 40 בלי להרגיש כלום", היא מרימה לבסוף את ראשה ממערבולת התה הקר. "טסתי כדי לא להגיע לגיל של אמא שלי ולהרגיש שלא הספקתי ולא עשיתי מה שרציתי, אבל האם זה באמת מה שרציתי?" היא שולחת עיניים גדולות ופעורות אל נקודה עלומה מעל ראשי בבית הקפה ההומה בו אנחנו יושבות והתשובה לא ממהרת להגיע.

"החיים התחילו ועוד מעט הם ייגמרו"

"אולי זה מה שמגיל מאוד צעיר חשבתי שאני רוצה?", היא שואלת לבסוף, ספק אותי ספק את עצמה ואני דולקת בעקבות מילותיה.

"עד גיל 33 חשבתי שאם הטלפון שלי כל הזמן מצלצל זה נקרא שאני בנאדם חשוב. לא היה רגע שבו לא ידעתי מה קורה בעסק. גם בשייט באגם בסוף העולם, הייתי עם המשרד בטלפון כל הזמן. גם בבריכה עם הילדים - הם שוחים ואני משגיחה עליהם במים, אבל כל הזמן בטלפון עם המשרד. מתוך התודעה הזו יצרתי בעסק מציאות שבה לא יכולים להסתדר בלעדיי. כי הרי אם לא יכולים להסתדר בלעדיי, סימן שאני בנאדם מאוד חשוב. לא האצלתי סמכויות וכשכבר האצלתי, לא באמת שחררתי ולא באמת סמכתי. פעלתי מתוך תוכנות ישנות שקבעו שאם הטלפון שלי מצלצל כל הזמן, סימן שאני חשובה ואם אני חשובה, סימן שאני מצליחה ושאת ההצלחה הזו אסור לפספס. לכן גם לא יצאתי לחופשות לידה ועם כל ילד שנולד לי, כבר אחרי שבוע חזרתי לעסק. לכן גם הלול במשרד. וגם כשחזרתי הביתה בסוף כל יום, לא עצרתי. הרי היו לי ארבעה ילדים לטפל בהם וזוגיות ובית ומשפחה וחברות וחיים", את המשפט הארוך הזה היא מסיימת כבר כמעט בלי אוויר ודחף המילים הנדחקות מגרונה מצליח להעביר את תחושת הבהילות והחנק שאפיינה את חייה על הרכבת הדוהרת של שנות ה-30.

הכל בגלל שהחיים התחילו ועוד מעט הם ייגמרו, קצרים כל כך ובחטף. הכל בגלל ההטבעה ההיא שהוטבעה בה עם מות אמה. "מתוך המקום הזה שאסר עלי לאבד יותר שליטה, חשבתי שאני צריכה לשלוט בכל מה שקורה סביבי ולא הבנתי שהשליטה הזו בעצם גורמת לדברים לשלוט בי. גם בבית וגם בעסק בניתי פירמידה שלמה שנשענת רק על הדמות שהייתי, זו שמכורה לשליטה ולעשייה, זו שלא עוצרת לרגע. חשבתי שזה מה שנקרא חיים, כל זה מתוך הרצון לא להגיע לגיל מסוים ולהצטער שלא עשיתי משהו עם החיים שלי".

קופצת לחיים חדשים

ואז, רגע לפני ההתרסקות, רגע לפני שהרכבת מתנפצת אל קיר המנהרה, מלכה אשר לחצה על הבלמים בכל הכוח ועצרה בשנייה האחרונה ואנחנו הרי יודעים שלרכבות, בגלל כובד הקרונות, לוקח כמה מאות מטרים לעצור.

"התעוררתי בהתנדבות, בלי לחכות שמשהו יקרה", היא אומרת בקול נחרץ כשאני שואלת מה קרה שהחליטה לעצור פתאום, בשיא ההצלחה, בשיא הקריירה, עם קבלות מכאן ועד להודעה חדשה. "בגלל ההיסטוריה שלי ומה שעברתי עם אמא, כיוון שראיתי איך נראים הקצוות של החיים, ידעתי באינטואיציות שלי, שהאינטנסיביות הזו חייבת להיפסק. פתאום הייתה לי התגלות, כאילו מישהו הסיט וילון והראה לי חיים אחרים שיכולים להיות לי, חיים שבהם יהיה לי פתאום זמן ואוכל לנשום. אני חושבת שלכולם יש את הרגעים האלה של ההתגלות, שברירים של שניות שבהם תת המודע שלנו מנסה להגיד לנו משהו, אבל אנחנו פשוט משתיקים אותו. אנשים פשוט סוגרים חזרה את הווילון. למי מאיתנו זה לא קורה? את נוסעת ברחוב ורואה מישהו הולך ואומרת לעצמך 'וואו, אני חייבת להתחיל לעשות כושר' - זאת הארה. הבעיה שמהר מאוד סוגרים את החלון ולא הופכים את זה למציאות ואז לצערנו הרב זה מגיע כשכבר יש חרב על הצוואר, כשהבדיקות חוזרות לא טוב, כשהרופא אומר שצריך להתחיל לעשות ספורט. לזה אני קוראת להתעורר לתוך הקטסטרופה ומלכה, כאמור, הייתה כבר בקטסטרופה הזו ולא רוצה לחזור לשם. אז היא פתחה את החלון עד הסוף וקפצה ממנו אל חייה החדשים, רגע לפני שהכול מתמוטט.

תמיד צריכה להגיד לו מה לעשות

"כששואלים אותי למה, אני תמיד נזכרת בקולגה שהכרתי מעולם הפרסום. הוא סיפר שכאשר גילו אצלו סרטן, המחשבה הראשונה שעברה לו בראש הייתה: 'איזה כיף, עכשיו אני יכול לסגור את המשרד'. הרגשתי שאני נמצאת מרחק נגיעה מהמקום הזה".

היום היא כבר לא פרסומאית לחוצה שעומדת דום בחצות הלילה כאשר לקוח מתקשר ואומר שאשתו לא אהבה את הפס הכתום מתחת לסלוגן במודעה. היא סגרה את העסק המשפחתי, פרקה את הבית ואת הזוגיות (עניין שהיא פחות רוצה להיכנס אליו, כיוון שהילדים שלה עדיין צעירים – הבכור בן 19 והצעיר בן 12), שלחה לכל הרוחות את הצורך בשליטה והרשתה לעצמה, לראשונה בחייה מאז מות אמה – להיות גם חלשה, להיות גם זו שמקבלת כוח מאחרים ולא רק נותנת.

"כדי להציל את עצמי מעצמי, החלפתי את התוכנה. כל החיים בניתי את עצמי כדמות שהיא רק חזקה ורק יכולה ורק מתמודדת. הרי העסק היה בנוי רק עלי ואני הייתי אומרת לאנשים מה לעשות. כשרציתי להישאר בבית אחרי הלידה של התינוק הרביעי ולהיניק אותו בשקט, היו מתקשרים מהמשרד ואומרים לי, 'תבואי, מתמוטט בלעדיך' ואני הייתי באה. גם את הבית שלי בניתי ככה, כשאני המפקדת ואומרת מה לעשות. אבא של הילדים שלי הוא אבא מדהים ומבשל מדהים והיה עוזר המון עם הילדים ועושה את זה עם כל הלב, אבל אני הייתי צריכה להגיד לו מה לעשות – לך להביא את זה, סע להביא את זה. פתאום, כשהתעוררתי, שנאתי את עצמי על זה שאני צריכה להגיד לבעלי מה לעשות, לא סבלתי את הדמות שלי שצריכה לנהל אותו, לא אהבתי את עצמי במופע הזה של החזקה והשולטת ובעצם, ברגע שהסכמתי להיות גם חלשה - הרחבתי את התודעה שלי.

להזיז את המציאות - במקום שהיא תזיז אותנו

ומתוך הרחבת התודעה הזו נולד גם העסק החדש שהקימה. שם אגב, היא אומרת "אני כבר מאצילה סמכויות בלי חשבון. יש לי מדריכים שיודעים את השיטה ומעבירים אותה הלאה. אני רק מחפשת איך פחות ופחות יצטרכו אותי. היום, באמצע החיים, אני כבר יודעת שהחוכמה היא לבנות דברים שיסתדרו בלעדיך ולא להיות עבד של העבודה שלך. אני כבר בעירנות שיא".

והעירנות הזו משרתת אותה גם כבעלת מכון מחקר פסיכולוגי, שמסייעת לחברות מובילות במשק, כן כן, אלה שהיו הלקוחות שלה במשרד הפרסום התובעני, להבין איך עובדת התודעה של הצרכן. כיום היא מומחית בשינוי תודעה ועושה זאת בעזרת ציור אינטואיטיבי, משחקי דמיון מודרך ומדיטציה. ויש גם מסלול שנקרא "מיינד" ושנועד לסייע לאנשים פרטיים "להתעורר בהתנדבות", כמו שהיא מכנה את זה ובימים אלה גם כותבת ספר הדרכה, על בסיס השיטה שפיתחה.

"מיינד זו שיטה לשינוי תודעה לאנשים פרטיים ושמועברת בארגונים. הזמנה להתעוררות בהתנדבות. הרי מתי אנשים מתעוררים ועושים שינוי משמעותי בחיים שלהם, כמו לעבוד על היחסים; לשנות תזונה; לעבוד על כעסים; להחליף קריירה; לחזור לדבר עם מישהו שהיו ברוגז איתו? לרוב אנחנו זזים רק כשמתרחשת קטסטרופה או שהדבר נכפה עלינו. אנחנו אנושות מוכה – עד שלא מכים בנו, אנחנו לא זזים ולא עושים שינויים. אבל אני מזמינה אותנו להתעורר בהתנדבות ולהשתנות ברצון. נכון, זה קשה, אבל יותר קשה לזוז מתוך שינוי שנכפה עלינו. אני מאמינה שהגענו לעולם הזה כדי להתפתח ואם אנחנו לא זזים לכיוון הנכון לנו; אם אנחנו לא מסיטים את הווילון ולא פותחים את החלון, המציאות דוחפת אותנו וגורמת לזה שיקרו לנו שינויים".

על ידי מה?

"על ידי מכות כמו גירושין, פיטורין, מחלות, תאונות – זה מה שמזיז אנשים לעשות שינוי אמיתי. כשמישהו עומד למות, פתאום סולחים אחד לשני. לא חבל? למה לא לסלוח קודם ולעשות עבודה על עצמך? ולמה לא להתחיל לאכול נכון לפני שהסוכר עולה או התקף הלב מגיע? למה לא לשנות מראש את התוכנה?"

היום, באמצעות שיטת "מיינד" שפיתחה וכן בסיוע מדריכים רבים שהכשירה, היא מלמדת אנשים איך לשנות תוכנה כדי להרחיב תודעה.

"מה שאנחנו רוצים בחיינו מוגבל לאפשרויות הקיימות בתודעה שלנו. ייתכן שאנחנו משוכנעים שאנחנו עושים את מה שאנחנו רוצים, אך בעצם, אילו היינו יודעים שיש עוד כל כך הרבה אפשרויות בעולם הזה, היינו רוצים דברים אחרים. זו בדיוק המגבלה של התודעה המצומצמת שלנו. אני, למשל, לא ידעתי שאני רוצה לרקוד, האמת שכלל לא רקדתי, אפילו לא ידעתי שאני יכולה לרקוד... והיום, אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלי הריקוד. החיים הישנים שלי לא יכלו להכיל את הדמות החדשה שהפכתי להיות ולכן נאלצתי לעזוב מבנים ישנים בחיי. עזבתי את הכל – את העסק שלי, את הפרסונה שלי, את הזוגיות שלי. התגרשתי, לקחתי שנה של פסק זמן לעצמי וזו אותה אישה שלא לקחה חופשת לידה וכמובן, הפסקתי לשלם את המחיר האישי של בית שמתפרק".

אבל הוא התפרק ואת לקחת את כל ההגה של הרכבת שמאלה...

"כן, אבל לחיות בתוך זוגיות לא מספקת זה מחיר גבוה מדי, שגם הילדים משלמים אותו כאשר הם חווים את האדמה רועדת מתחת לרגליים. נכון שלהיפרד זה לא פשוט, גם לא מהבחינה הכלכלית..."

ולמה פתאום הסכמת לשלם את המחיר?

"כי ראיתי שאם אני נשארת בחיים הקודמים שלי, אני אמות – חס וחלילה, ממחלה. זה היה מגיע. הגוף שלי לא היה יכול יותר להחזיק את הדבר הזה. אז מבחינתי, לקום וללכת מהעסק זו הייתה בחירה בחיים וגם לפרק את הבית זו הייתה בחירה בחיים".