"מה שקורה לנו כאשר אנחנו נרגעות מהטירוף הזה של אמצע החיים, זה שפתאום אנחנו מבינות שהכול תלוי בנו ובהחלטה שלנו להיות מסוגלות לאהוב מחדש את עצמנו ואת מה שכבר יש לנו. ורק כאשר אנחנו מבינות את זה, אנחנו משיגות בעצם את התבונה שמאפיינת את הגיל הזה", אומרת ד', כאשר מגיע התור שלה לדבר בסוף הסבב.
לאורך כל הערב היא ישבה מולי, שיער מתולתל קצר ושובב ועיניים עמוקות כמו בארות מים. נעים היה לי לעצור מדי פעם את שטף הדיבור בהרצאה ולקחת לגימות קטנות של עידוד מתוך עיניה הטובות. כל מי שמדבר מול קהל יודע שצריך את זוג העיניים הטוב האחד לחזור אליו בסופי המשפטים כדי לא ללכת לאיבוד.
מי עוד היה סובל אותי כמוהו?
היא לבושה בגלביית ג'ינס רקומה ורחבה, גופה שלם עם מידותיו האנושיות, פניה מאופרות במתינות, לרגליה נעלי בובה שחורות שטוחות – אישה אמיתית של החיים, בלי פוזות, בלי מסכות ובלי כל מה שיכול להריח או להדהד מקלישאות. אלה שהושמעו לאורך הערב, זכו מיד לביטול מצדה באותו חיוך רך וחכם. רואים עליה שהיא זקנת השבט ולא בגלל שהשנים ניכרות בה, הן לא, אלא משום היראה שנוהגות בה שאר החברות למעגל. הן מקשיבות לדברים שהיא אומרת במשנה כבוד וגם אני מצטרפת ושותה בצמא את דבריה. איך היא שואבת מן המקורות היהודיים את הכוח שמאפשר לה לשמור על זוגיות ארוכת שנים, שהרי היא נשואה לאותו גבר למעלה משלושים שנה וכבר סבתא לנכדים.
"את רואה", מסבירה לי האישה החייכנית והצעירה ממנה, שיושבת לידה. "היא החברה הכי טובה שלי ואני מאושרת, כי יש מי שמסמן עבורי את הדרך. כל אחת צריכה חברה טובה שהיא מבוגרת ממנה בכמה שנים טובות. ככה אנחנו יודעות מה צפוי לנו ויכולות להתכונן. בזכותה גם לא התגרשתי. היא אמרה לי שאם אעשה את זה היא לא מדברת איתי יותר". שתיהן צוחקות צחוק שיש בו הרבה מן הסוד.
"נו, ואת מצטערת?" שואלת ד' את חברתה הצעירה בטון של מי שיודעת את התשובה.
"ברור שלא. הצלת אותי. מי עוד היה סובל אותי כמוהו?", היא עונה במשפט מקודד, שכולנו מבינות את משמעותו, כל אחת בדרכה שלה.
זו רק ההתרגשות שנעלמה
"אני אישה מאמינה", אומרת לי ד' בסוף הערב, כאשר שתינו יודעות שנישאר כאן אחרי שרוב האחרות ילכו. "לא יודעת אם יש שם לאלוהים שלי, אבל יש לי יחסים איתו והם טובים. לא יודעת אם הוא חיצוני לי. לפעמים אני מרגישה שהוא נמצא בתוכי, מנהל באופן מאוד עדין את ההחלטות שלי וכך היה גם כאשר החלטתי לפני הרבה שנים כבר, שאני עושה הכל, אבל הכל, כדי לא לפרק את המשפחה שלי.
"נכון, עכשיו זה מאוד מודרני להתגרש", היא אומרת בחיוך, "אבל בהרבה מאוד מקרים יש גם חרטה על כך שמיהרנו לפרק. בכל פעם שהבנות שלי באות להתייעץ איתי וקורה לא פעם שהן מלאות טינה כלפי הבעלים שלהן ואומרות: 'הוא לא מבין, הוא לא עושה, הוא לא מצליח', אני מחזירה את הכדור אליהן ואומרת להן: 'ומה אתן? ומה אתכן? מה אתן עושות כדי להיזכר באיש הזה שאהבתן ושבו בחרתן ואיתו עמדתן מתחת לחופה? הרי הוא היה הבחירה הכי מוצלחת שלכן, הפכתן את העולם כדי להתחתן דווקא איתו ועכשיו מה? הרי זה לא שבאמת רע לכן בזוגיות. זו רק ההתרגשות שנעלמה וצריך לדעת להחזיר אותה', אני אומרת להן".
גם לה, כאמור, הייתה תקופה כזו, שבה חשבה לקום ולעזוב הכל, אבל לא היה לה אומץ. היום היא מודה לאלוהים על הפחדנות שלה, כי הבינה שבסופו של דבר, כל עוד אין סבל בתוך הקשר, ולא אלימות, ולא חוסר יכולת עמוק לשאת זה את זה – כל מה שעלינו לעשות זה להדליק מחדש את האש. והיא מספרת לי את הסיפור מהמקורות היהודים על הסנדלר שנכנס אליו הרבי ואמר לו: "האם לא כדאי שתפסיק להיום את עבודתך, הרי אתה עייף ופתיל הנר כמעט נגמר" והסנדלר עונה לו כפשוטו משפט שעם השנים היהדות מלמדת להבין גם ברמז: "כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן". הסנדלר התכוון שאפשר לתקן את הנעליים, אבל בהשאלה אפשר לתקן כל דבר שעדיין אכפת לנו ממנו, כמו למשל הזוגיות שלנו.
נזכרתי שיש לי בעל חתיך
ומה עשתה ד' כדי לתקן? הכריחה את עצמה שבכל פעם שהיא מתייאשת ומשמיעה לעצמה דבר ביקורת על בן הזוג שלה, היא מחליפה את הדברים בזיכרון טוב שיש לה מהיחסים שלהם. "הרי רבי נחמן מברסלב כבר אמר שאי אפשר לחשוב על שני דברים בו זמנית ולכן היא נהגה לגרש את המחשבה הביקורתית בכל פעם שהופיעה ולהתמקד במחשבה חיובית". כך, לדבריה, אימנה את עצמה לחזור ולהבחין בדברים הטובים שיש בבן הזוג שלה וביחסים שלהם לאורך השנים.
"וגם הקפדתי שנעשה דברים ביחד. כשהוא יצא להליכות, ביקשתי להצטרף אליו וכך נוצר לנו זמן שהוא רק שלנו לבילוי משותף. כשהוא יצא לים עם הגלשן שלו, התחלתי ללכת איתו כדי להיות שותפה וגיליתי מחדש, מתחת לשנים הארוכות של גידול הילדים והלחץ והמשכנתא והבעיות, שיש לי בעל חתיך, שאוהב את החיים ואוהב להתמודד עם אתגרי הים. גיליתי אותו שוב במערומיו כמו שאומרים ולימדתי את עצמי לאט לאט לחזור ולאהוב את מה שכבר היה שלי.
"נכון, זה לא פשוט. הרבה יותר קל לוותר וללכת למשהו חדש ומסעיר יותר, כי הרי תמיד החדש הוא מסעיר יותר, ממש כמו שאנחנו כבר לא לוקחים נעליים לסנדלר, אלא קונים זוג חדש, אבל מי אמר שזה נכון לנו לאורך זמן?" היא מסיימת את דבריה בחיוך גדול, שמצליח להאיר אפילו את השמים האפלים שמעלינו, שירח בננה משתקף בהם.
כאשר שאלו את הסופר הצרפתי גוסטב פלובר, מחבר הרומן האלמותי מדאם בובארי, מה הסוד לזוגיות ארוכת שנים, הוא ענה במילותיו שלו את מה ש-ד' למדה על בשרה ומעבירה הלאה לבנותיה ולחברתה הצעירה ממנה: "אנחנו לא יכולים לשנות את המציאות. אנחנו יכולים רק לחזור ולהביט בה בעיניים מתפעמות". ואכן, ההחלטה שלנו לשוב ולהתפעם ממה שהוא כבר ממילא שלנו ואולי הועם זוהרו בעינינו עם הזמן, היא הטובה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לעשות לעצמנו כאשר אנחנו רוצים באמת לשמור על הקיים.
ענת לב אדלר , מחברת הרומן רב המכר "כותבת ומוחקת אהבה", מרצה על מסע אמצע החיים , מעבירה סדנאות וערבי נשים.
>>> במדור זה מביאה ענת לב אדלר את סיפוריהן של נשים סביב גיל ה-40, אשר חלקו איתה את רגשותיהן והתלבטויותיהן בתקופה זו של אמצע החיים.
