"פעמיים בשנה, אבא, אמא, תומא ואני מעמיסים את הנגררת, מחברים אותה לאוטו שלנו ונוסעים לנדוד בארץ חודשיים או חודש, וישנים כל פעם במקום אחר. כשאנחנו מגיעים למקום, תומא ואני עוזרים להורים להוריד את כל התפאורה של ההצגה, לפרוס את השטיחים, לסדר כל דבר במקום, ואז אמא ואבא מופיעים בהצגה שלהם ואני בינתיים שומר על תומא מאחורי הקלעים, כדי שהוא לא יפריע ולא יבכה".
המשפחה שלי
------------------
אני: כליל למפרט-סולג', בן 6.
אמא: אורנת למפרט (36). כותבת ומכינה את ההצגות ומציגה אותן יחד עם אבא. בינתיים יש לנו כבר שלוש הצגות של אמא ואבא, ותהיה הצגה אחת נוספת בשנה הבאה.אבא: יונתן סולג' (43). להטוטן ומופיע עם אמא. הוא עושה ג'אגלינג עם כדורים וקלאבים (אלות) וגם יודע לעבוד עם מקל-פרח, צלחת סינית וללכת על חבל.
אחרי ההצגות אני עוזר לאבא בסדנאות, ועוזר להדגים לקהל איך עושים דברים. למשל, איך עושים "מקל-פרח". אני יודע טוב פלאוור סטיק וגם צלחת סינית. את הכדורים והדיאבלו (מיסב מסתובב) אני יודע פחות.
אחי: תומא-אלישע סולג', בן 3. אם תומא בוכה בזמן הופעה אני עוזר להרגיע אותו, כדי שלא יפריע להורים. אם הוא רעב - אני מביא לו אוכל.
משמעות השם שלי: כשהייתי בבטן קראו לי שומשום ואמא רצתה לקרוא לי כליל, כי זה שם יפה. זה אומר שלם וכתר. ארוחה משפחתית: בדרך כלל רק ביום שישי. ולפעמים, כשכולם בבית בערב, באמצע השבוע. המטלות שלי בבית: אוי... לפעמים אני ואחי מסדרים את הבית ועוזרים לבשל. אני גם צריך להשקות את הגינה. בהצגות התפקיד שלנו הוא לעזור בתפאורה וגם להזיז ציוד. אני מוריד דברים מהאוטו ושם אותם במקום. יש לנו שלוש הצגות. הצגה אחת עם מעט דברים – שטיח אחד. בכל ההצגות שלנו יש שטיחים. אני ותומא פורסים את השטיח. זה שטיח כזה של הצגות.הבית שלי
-----------
הישוב: מצפה חרשים. זה ישוב קטן. יש הרבה אלונים ויש דולינה, שזו קרחת יער ומסביב עצים והרבה שלג בחורף.
כשהייתי בבטן של אמא שלי, היינו בתל אביב ולאבא שלי היה אופנוע. אחר כך גרנו בעין הוד. אהבתי לגור שם ורציתי להישאר. היה לי קשה לעבור דירה. הייתי עצוב. אבל עכשיו כיף לי כאן. אני אוהב שיורד כאן שלג, ושיש לנו בשכונה טבון, ושבא אוטו גלידה, ושיש לי חברים, ושאני משחק במגרש.
הבית: יש לנו בית גדול. יש בו חבל טיסו שיורד מהתקרה, נדנדה וחבל שהולכים עליו ומחסן תלבושות.
החדר: יש לי חדר ביחד עם תומא. הבית בדרכים: הרבה זמן במשך השנה אנחנו לא בישוב שלנו, אלא נודדים עם ההצגות של אמא ואבא בדרכים. אנחנו מעמיסים את כל התפאורה של ההצגה על הנגררת של האוטו, ונוסעים לחודש או חודשיים וישנים בכל מיני מקומות בדרך. למשל, היינו הרבה פעמים במקום שקוראים לו "ימי מדבר". כל הבתים שם הם מבוץ וגם כל המגלשות והדברים המעניינים הם מבוץ. אפילו יש שם דינוזאור מבוץ! זה כיף לנסוע, אבל לפעמים זה עושה לי בחילה ואני מחכה שזה יעבור.הנסיעות: לפני שנוסעים אני אורז לעצמי משחקים (טאקי, שחמט, חלומות), ספרים וכדור, כדי לשחק עם תומא. אי אפשר לקחת הרבה דברים. רק מה שנכנס במזוודה האחת שלי ושל תומא ביחד. אני סוחב אותה. כשמשעמם לנו, בדרך כלל זה קורה בדקות האחרונות לפני שמגיעים, אז אנחנו משחקים משחקי דרך. למשל, למצוא כל מיני דברים בדרך תמורת נקודות. נגיד, אם מוצאים אופנוע - מקבלים נקודה. אם אתה מוצא מכונית אדומה - נקודה. אם אתה מוצא משהו שקשה למצוא, למשל אופניים, מקבלים שתי נקודות או למשל, אוטו חתן וכלה.
הגן שלי
-----------
גן חרשים. אני אוהב את הגן שלי.
מה מיוחד בגן שלי? אני הכי אוהב לעבוד בקליק-קלאק. זה לגו שכשמפרקים אותו הוא עושה קליק. הגננת האהובה עלי: שגית, כי היא לקחה אותנו לדולינה ביער והדלקנו מדורה. וגם היא לא צעקנית. מה הכי חשוב שיהיה בגננת? ריכוז ומשמעות. ריכוז זה למשל כמו כשמוזגים משהו, אז אתה צריך לראות רק את זה, צריך לדייק. זה חשוב אצל גננת, כי גננת צריכה להיות אחראית. שלום כיתה א': בשנה הבאה אני עולה לכיתה א', ואני מתרגש להיות שם. אני אלמד בבית ספר "במעלה צביה". הוא ממש קטן. אפילו גן יותר גדול ממנו.הזמן הפרטי שלי
-------------------
צהרים: אני אוכל ומפנה את הצלחת, ומצלצל לחבר שלי וקובע איתו להיפגש. לפעמים אני הולך לקחת את אח שלי בארבע ואז אני הולך למגרש ומשחק כדורגל, בעיטות לשער ו"המכניס נכנס", זה משחק שבו מי שמכניס גול, אז הוא צריך להיות בשער. לפעמים אני גם משחק שחמט עם אבא.
אחר הצהרים: יש הרבה דברים. זה כמו תפריט. בימי שלישי אם מסכימים לי אני הולך לאוטו גלידה. בימי שני בחמש יש קפוארה. ביום רגיל אני בא לחבר שלי או שאנחנו הולכים למגרש ומשחקים. אם יש חוג, אז אנחנו הולכים ואז חוזרים למגרש. הכי אוהב לעשות בעולם: כל מה שקשור לספורט: לראות משחקי כדורגל, לשחק משחקי כדורגל, לשחות, לקפוץ בטרמפולינה. מאכל אהוב: פירות - פטל ומנגו. טלוויזיה: אני רואה הרבה. יש לנו רק ערוץ אחד של ילדים. יש לי סרט גלילאו, שהוא הכי כיף, כי כיף לפתור את החידה. מחשב: אני אוהב לראות סרטים במחשב. הכי אוהב לעשות עם אמא: לשחק. למשל, ב"חלומות" ואני אוהב גם לשתול איתה דברים בגינה. שתלנו הרבה דברים, "מלנט'ה". למשל, אבטיח, תות, פטל, כוסברה, תפוח, אגס. שתלנו עצים. תותים יש לנו שניים – תות שדה ותות אפגני. הכי אוהב לעשות עם אבא: לשחות איתו. כשגרנו בעין הוד, אבא שלי עבד עם ילדים בבריכה (הידרותרפיסט) והייתי נכנס יחד איתו ואיתם למים. הכי אוהב לעשות עם אחי: לשחק איתו מסירות עם כדורים ולצייר ולחפש דברים. הורים צריכים להיות יותר חברים או יותר מחנכים: מחנכים. כי הורים מטפלים בנו, וחברים הם לא מטפלים. הם מטפלים, אבל לא כמו לחנך. החבר/ה הכי טוב: מחרשים: טאיו ואביגיל, כי הם יותר משחקים איתי. אני יכול ללכת אליהם לבד ברגל, כי הם גרים קרוב. מעין הוד: עדידי, מיכאל, ליאם ואופיר ורועי – כי איתם שיחקתי הכי הרבה. עזבנו שם כבר, אבל אנחנו נפגשים. החלום שלי: כמעט ואין לי חלומות. יש לי חלום עם כל החברים שלי. אנחנו הולכים למסע ש"מתלחמים" בו. לא מטיילים בו. מתלחמים ברעים. עוברים ממקום למקום ומתלחמים. כשאהיה גדול: אני רוצה להיות שחקן כדורגל, ולגור בחרשים או בעין הוד או במקום אחר. מתי כועסים עלי? כשאני מרביץ, או כשאני אומר משהו מעליב. הרגע הכי כיפי שהיה לי: יש לי כמה. כששיחקתי כדורגל עם "מלנט'ה" ילדים, בחרשים, ובמסיבת סיום שלי בגן בעין הוד.בדיוק היה חנוכה והביאו לי דף כזה שעליו יש את כל התמונות של הילדים בגן. זה היה מרגש. חיות: בישוב יש הרבה חתולים וכלבים וצבים ונחשים ו"חילזונים". ראיתי פעם נחש. הייתי בפעוטון של תומא וכשיצאנו ראינו נחש. הוא ברח מאתנו. לא כל כך פחדתי, כי הוא היה רחוק. הוא היה למשל רבע מטר ממני. לגדול או להישאר ילד לנצח? להיות תמיד ילד, כי ילד זה יותר כיף. ככה אתה גם נשאר יותר הרבה זמן בחיים, ויכול לעשות יותר הרבה דברים. למשל, לפעמים מבוגרים לא יכולים להתכופף כי נתפס להם הגב. ההמלצה שלי לספר: "נמר שטיח", כי כשהבאתי את הספר מהספרייה, אמרתי לאמא לקרוא וזה נתן לה רעיון להצגה. מסופר בספר על נמר אחד שרצה כל כך להיות בארמון, ויום אחד הוא ראה שתוֹלים שטיחים, אז מה שהוא עשה? הוא לקח שטיח, החביא אותו בשיחים ונתלה במקומו. ואז כשלקחו את השטיח, הם שמו אותו, ואז הוא היה בארמון, וכל פעם שהם סיימו לאכול, הוא אכל את השאריות. טקס שינה: אני פשוט עוצם עיניים, מחכה עשר דקות או עשרים ואז אני כבר נרדם.* * *
מכירים ילד/ה שחייב/ת להיות בין 100 הישראלים הקטנים?
ילדים בגילאי 6-8, שחיים במקום מעניין, שאורח חייהם ייחודי או שיש להם סיפור מעניין? ספרו לנו עליהם.שלחו אלינו במייל את פרטי הילד/ה (הסיפור, המקום, כתובת מייל וטלפון) ונשמח להכירם ולבדוק אם אפשר לפרסם את סיפורם.
