הם תובעניים, דורשניים, נודניקים בצורה פורצת גבולות, חסרי טאקט, מעצבנים ובואו נאמר את האמת, רובם הגדול לא מבריק במיוחד, ביחס לשאר האוכלוסיה. ובכל זאת, אנחנו מאפשרים להם להוציא מאתנו תקציבים; לסחוט אותנו רגשית ולכפות עלינו את דעותיהם, שהנן לרוב חסרות הגיון לחלוטין. אני חושב שאפשר לסכם שבתור עם, ילדים הם בלתי נסבלים. ובכל זאת, אנחנו מחבבים אותם. טוב נו, אוהבים אותם אפילו, אבל כולנו יודעים שגם כשאנחנו צועדים את הויה-דה-לה רוזה עבורם, אנחנו עדיין מנצלים את נוכחותם עבור הצרכים האישיים שלנו.

אין ספק, אין הורה בעולם שלא ניצל את המצאו של הילד בחייו בכדי לתרץ איזו קניה "עבור הילד", שיועדה באמת עבורו (טאבלט, מישהו?) או כדי לבקר תכופות בגלידריה (כי מה לעשות, הילד דורש גלידת שוקולד) או אפילו לסחוב אותו בעל כורחו ללונה פארק, למרות שהוא צורח רק ממראה הגלגל הענק. עדיין. מה לא נעשה "בשבילם"?

אם תשאלו אותי, אני חושב שאני באופן אישי חיכיתי עשרים שנה כדי לקבל את הלגיטימציה המחודשת להתגלש במגלשה. אני מת על גני שעשועים באופן כללי, אבל מגלשות זה הפייבוריט שלי, כך שאם הולכים לגן שעשועים, מתגלשים עם אבא, אפילו כשאתה כבר גדול ויכול לבד. כן, אני יודע שאתה יכול, אבל מישהו חייב לשמור עלייך. מזל שיש לי עוד שניים שרק עכשיו מגלים את המגלשות. עם הגדול כבר איבדתי את הפס.

התירוץ: מתנה קטנה לילדים / עומר להט

שנת 2015 יצאה לדרך. השנה בה מרטי מקלפיי ודוק בראון (בחזרה לעתיד) יקפצו לביקור מהאייטיז הענוגות הישר לעולמנו המציאותי והלא מגניב בעליל. סביר להניח שהם לא יבקרו בישראל בגלל הלחץ שיפעיל עליהם רוג'ר ווטרס, אז בשיטוט אקראי בסופר מרקט הקבוע שלי, במחלקת הצעצועים, נתקלתי בדבר הכי קרוב שיכול להיות למכונת זמן: דגם של Delorean DMC-12 81, אבל באדום, בלי דלתות שנפתחות למעלה ובלי קבל השטף (Flux Capacitor). כמובן שמיד קניתי שניים, אחד לכל ילד. להם זה כמובן לא יגיד שום דבר, הם לא ראו את הסרט. גם יש להם עשרות, אני לא מגזים, עשרות מכוניות מכל הגדלים והדגמים והם הכי אוהבים את ספידי מקווין גם ככה.

כשנכנסתי הביתה, אשתי שאלה מה זה. עניתי שזו מתנה קטנה לילדים, דגם של מכונת הזמן, אז היא אמרה לי: "אז תגיד שקנית את זה לעצמך" ואני רק חושב לעצמי, הילדים שלי רק בני 5 ו-3, מה היה קורה אילו הייתי חוזר הביתה עם שני Hoverboards?

לפוסט המלא:15 דברים להספיק לפני שמרטי מקפליי נוחת .

עומר להט: "כמובן שמיד קניתי שניים, אחד לכל ילד"
עומר להט: "כמובן שמיד קניתי שניים, אחד לכל ילד"

התירוץ: להיות אינפנטיל / יואב כהן מלמד

אני לא אוהב סטראוטיפים, בעיקר כאלו שעושים הבחנה בין נשים לגברים. זה מקומם אותי, אבל אני מסכים רק עם זה שטוען שגברים הם בעצם ילדים שמעולם לא התבגרו. לא כי אנחנו אינפנטילים (אנחנו לא!), אבל אנחנו בהחלט אוהבים לשחק עם הילדים שלנו. כך, למספר רגעים, אנחנו מרגישים שוב ילדים. שוב מתגלשים במגלשה, שוב מבקיעים גולים כמו מראדונה / מסי בפיפ"א ושוב משחקים ברכבות וצועקים בקולי קולות: "צ'ו-צ'ו,רכבת!"

ולמה אנחנו עושים זאת? כמו המרק, לפעמים הילדים הם רק תירוץ וזאת משלוש סיבות: ראשית, כי הילדים רוצים וצריכים את זה. שנית, כי זה כיף ומשחרר. כולנו, גברים ונשים, עובדים קשה על מנת לפרנס. לכן, מותר לנו לזרוק את החליפה / יעדים / ישיבות לקיבינימט ולחזור להיות ילדים לכמה דקות, בשביל לשחק עם הילד שלנו. דבר שלישי, כי כשאנחנו משחקים עם הילד שלנו ברכבת או בפיפ"א - זה נוגע לנו במקום הרגיש ביותר בבטן: זה תעתיק מדויק לאיך ששיחקנו פעם עם אבא שלנו. פעם. ואז לרגע קט אחד אנחנו מרגישים שבעצם לא עזבנו את הבית והקמנו משפחה, אלא אנחנו עדיין בבית, מוגנים ע"י אבא (ואמא).

לפוסט המלא: להיות שוב הילד של אבא שלי .

 יואב כהן מלמד: "גברים הם בעצם ילדים שמעולם לא התבגרו"
יואב כהן מלמד: "גברים הם בעצם ילדים שמעולם לא התבגרו"

התירוץ: הילד צריך גאדג'טים / ברק שטרית

עד עכשיו עידן היה תירוץ קטן. עוד מעט עידן יהיה תירוץ גדול. ולמה אני אומר את זה? כי עד גיל 6-7 חודשים ואפילו 10 חודשים, הוא עוד היה קשה לתפעול. הוא לא הגיב כל כך ולא הבין כל כך. עכשיו, כשיש לו רצונות וצריך לבדר אותו וללמד אותו ולשחק איתו, הוא יהיה תירוץ מצוין. הוא רצה ג'ימבורי, הוא רצה לראות סדרות מצויירות, הוא רצה גן שעשועים, הוא רצה קארטינג ומלא דברים אחרים. וזה עוד בלי להכנס למה הוא צריך. הוא צריך לגו, הוא צריך משחקי מחשב, הוא צריך המון דברים. אני? אני קונה את כל הגאדג'טים והמשחקים בשבילו. אני לא באמת אוהב לשחק בלגו ובגני שעשועים ולקפוץ לבריכת כדורים. זה הכל בגלל עידן.

לפוסט המלא: כיף גדול בדברים קטנים .

התירוץ: לקרוא ספרי ילדים / טל חן

אני כל כך אוהב ספרי ילדים. יצא לי להכיר אותם מבפנים ומבחוץ כשלמדתי תואר שני בתרבות הילד, אבל הדרך האמיתית להכיר ספר ילדים היא כשאתה מקריא אותו לילד והוא הרי גם התירוץ המושלם להתעמק בהם מחדש. אני יודע שחלק מהםהקריאו גם ליכשהייתי קטן עם חוויות שנחקקו אצלי בראש, אבל התענוג של לגלות מה קרה לכל בלון, לשמוע את השיחה בין פלוטו לצפרדע ולטפס עם איתמר על הקירות הוא עילאי. ובד בבד גםעולה הכתיבה לילדים. נכון שהכתיבה היא דרך להציג את העולם מהעיניים שלו, אבל מצד שני, כנראה שגם כאן, לפעמים הילד הוא רק תירוץ בשביל ליהנות מחדש מהכתיבה.

התירוץ: להבריז מאירועים / גבריאל ויינמן

מאז שאורי שלנו נולד (האמת שמאז שיעל היתה בהריון מתקדם), אני משתמש באורי כסיבה בעתיה אני לא יכול להישאר במסיבות ואירועים למשך זמן ונאלץ לשוב הביתה מוקדם מהצפוי. מעולם לא אהבתי את מה שנקרא "אירועים חברתיים" - חתונות, ימי הולדת, מסיבות, אירועים משפתחתיים, אירועי חברה ושאר ירקות שנכנסות אצלי תחת הקטגוריה "דברים שצריך לעשות". בשנה האחרונה אני מצליח להימנע מלהגיע לאן שאני לא רוצה להגיע בזכות התולעת הקטנה שלנו (אני חייב לו המון על זה); במקומות שאליהם יש מעט מאוד ברירה וחייבים להגיע, בשלב כלשהו אני נושא את בני בכורי אל האוויר, לובש פרצוף מעוות ומעושה של צער, לובש את תיק ההחתלה שלו ומתחמק כמו אחרון הגנבים.

התירוץ: / אליסף יעקב

מאז שהצוציקית נולדה, הבנתי שאני יכול לעשות כמעט כל דבר שאני רוצה ופשוט לתת תירוציקית (תירוץ בשם הצוציקית): "נראה לך שאני קונה את כל החטיפים האלה בשבילי? אני בכלל לא אוהב חטיפים. זה בשביל הצוציקית" או "אני לא התלהבתי מהג'ימבורי, אבל נראה לי שנויה כל כך נהנתה, שאלך איתה שוב מחר. ומחרתיים. וגם בשבוע הבא". בקיצור, הבנתם את הפואנטה. אתם רוצים לעשות משהו? פשוט תגידו שהילד רוצה לעשות אותו.

לפוסט המלא: על משחקים ותירוצים כדרך חיים .

התירוץ: לישון / אור לבו

חייב שנ"צ, כי להיות תינוק זה מעייף. גם את אבא.