הזמנים מתקדמים. אנחנו לא מי שהיינו פעם כבני אדם ועברנו כברת דרך מדהימה. עושה רושם שבמאות השנים האחרונות פותר האדם קונפליקטים עמוקים שהשליט בתרבויותיו לנצח. מגדר, גזע ודת מתקרבים זה לזה לאט לאט ואנחנו לומדים לשפוט אחד את השני איש איש על פי טיבו ולא על פי הגדרתו הסטטיסטית.
ניכר כי בשנים האחרונות השינוי מואץ וכי ככל שהעולם נהיה קטן יותר אנחנו מבינים כי ליברליות היא הדרך. טוב נו, חלקנו לפחות. אנחנו מצליחים לראות את הנשים מתקדמות לעבר השיוויון הנכסף ואולי עוד בדורנו נגיע אל המטרה הקדושה הזו. אנחנו רואים את הגברים שואפים לשיוויון בכל הנוגע לכניסה בחזרה לעולם המעורבות ההורית, עניין שאני מוכן לחתום עליו שהדור שלנו ישלים סופית. אנחנו עושים התקדמות אמיתית. יחד עם זאת, ממשיכים להשחית את מוחם ודימיונם של ילדינו על בסיס קבוע עם מסרים סטריאוטיפים וחשוכים האורבים להם במקומות הכי לא צפויים. למשל, בספרות הקלאסית של עולם הילדים. על אף ההתקדמות שלנו, דור ה-Y, אנחנו ממשיכים להשתמש בספרים שנכתבו על ידי הדורות הקודמים לנו, המעבירים מסרים שכבר אינם תואמים את האמונות שלנו.
שירים ללא אבות
"אנחנו מקריאים לילדים שלנו סיפורים בכל ערב", אומר יואב כהן-מלמד. "הזמן הזה הוא זמן איכותי וחשוב מאוד לילדים ולנו כאחד, אבל האם אנחנו שמים לב מה בדיוק אנחנו מקריאים להם; אילו מסרים וסטראוטיפים מועברים; מי נוכח ומי נפקד בסיפור? האם אנחנו שמים לב לסטראוטיפים מגדריים, מעמד ההורים ושוויון בין המינים בספרות הילדים?" האמת הברורה היא שלא. וגם אם כן, נהיה שומרי הסף ככל שנחפוץ, ככל הנראה מסרים מסויימים תמיד יחלפו על פנינו בלי משים, ישירות אל אוזני הילדים.
חלקנו מנסים לווסת. "יש לי סוד אפל אותו אני רוצה לחלוק אתכם", לוחש אילן שיינפלד, סופר ואבא. "רק אתכם. רק היום. אני מתקן ספרי ילדים של אחרים. כן כן, בכל פעם שאני יושב ומקריא לבניי סיפור, אני מוצא את עצמי משמיט קטעים מסוימים מספרים או משנה אותם. זה התחיל עוד בהיותם תינוקות ממש, כשהייתי מדקלם בפניהם את שירי הספרון הקלאסי 'פרפר נחמד'. זה ספרון מקסים, עם בעיה אקוטית. הוא מבוסס על תפיסה מגדרית שמרנית. לכל אורכו מופיעות שם אמהות מעולם בעלי החיים וגם מעולם האדם. אין בו דמות אב כלל. כשהילד קוטף פרח הוא מביא אותו לאמו – אז שיניתי את זה לאביו, למרות שבציור מופיעה אם 'קלסית' (שמלה, סינר ומטפחת ראש, רחמנא ליצלן)".
אבא בעבודה או לא קיים בכלל
למרבה הצער, לא רק הספר "פרפר נחמד" מציג תמונה מגדרית שאינה מתאימה עוד לתקופתנו. "בספר 'הלו הלו אבא' מאת חנה אורן, שיצא לאור בשנת 1984", מספר גיא רוה. "יש שיחה מקסימה בין האב לילדו, אך שיחה טלפונית. האבא בעבודה, הילד בבית והם דנים איזו מתנה יביא האב לבנו, כאשר הסוף הוא סוף טוב והאבא מביא לבנו את אבא. ועדיין, אבא זאת מתנה. לא משהו שנמצא באופן טבעי עם ילדו בבית. לא הורה שעוזב בשעה סבירה את העבודה ונמצא עם ילדו כדבר שבשגרה, פשוט כי כך צריך להיות".
ואיכשהו, לחכות לשובו זה עוד בסדר לנוכח ספרים כמו "חתול תעלול" של ד"ר סוס. "קצת מרגיז שדמות האב לא מוזכרת כלל בסיפור", מתרעם אור לבו. "איפה הוא? למה הם מפחדים רק מאמא ולא ממנו? למה ד"ר סוס מתעלם ממנו? הייתי מעדיף שיפחדו ממני, מאשר שיתעלמו ממני. אני חושב. תיאורטית, אני יכול להקריא 'אבא' בכל מקום שכתוב אמא וזה לא ישנה את הסיפור מבחינתם (חוץ, אולי, מהקטע עם השמלה. תלוי כמה נאורים אתם), אבל הסיפור עדיין יוצר פחד מההורה, אז מה עשינו בזה?"
אמא בסינר ואבא בעניבה
ואם לא די בכך, כמובן שבמיוחד בספרי ילדים המילים אינן התמונה השלמה. "אתם יכולים להגיד שאני קטנוני", אומר עמירם בניון, בהתייחסו לספרה של דבורה עומר 'מגדל של קוביות בניתי'. "הילדה לא יודעת לקרוא, אז תשנה את המילים... אז בכיף הייתי עושה זאת, רק שהאיורים תומכים ואף משלימים את המסר. לא רק שהיצוג של האמא רב מזה של האבא מבחינת כמות, אלא גם שהם מציירים בדיוק את יחסי הכוחות המסורתיים: אבא חליפה, עניבה ותיק מתוקתק והאמא בשמלה עם סינר או עם סל של קניות".
והבעיה, כמו בכל פעם שאנו ניגשים לדבר על מגדר, עובדת לשני הכיוונים במגוון דוגמאות. "אתם באמת צריכים הסבר מה לא בסדר באישה אחת ושבעה גמדים?" תמה ברק שיטרית. "נתחיל מזה שהגמדים עובדים במכרה יהלומים ויש להם כסף רק לבית קטנצ'יק, אבל זה עוד מילא. שלגיה מגיעה ומיד תופסת את תפקיד האישה – מנקה, מבשלת. רק חסר שתביא להם ילד".
וזה לא נגמר בשלגיה. "יצא לי להיחשף להרצאה פשוט מרתקת", מספר יובל אדם. "ההרצאה הזו הבהירה לי כמה סרטי הילדים הקלאסים של דיסני, שאני מחזיק בבית, משפיעים על התפיסה של הילדים שלי. כמה הבן שלי רץ בבית, מניף חרבות ומנצח את הרעים וכמה הבנות בסרטים הללו הן נסיכות יפות ועדינות שמחכות שהגבר יציל אותן. יעל, הבת שלי, היא ילדה בטוחה בעצמה, אמיצה, שמחה וסקרנית. הדבר האחרון שאני רוצה ללמד אותה זה להיות תלותית ופסיבית ולהסתמך על גברים שידאגו לה או ללמד אותה שהיא לא יכולה להיות הגיבורה של הסיפור שלה.
אבא הוא פיל מבהיל?
למזלנו ולשמחתנו, תוך כדי שאנחנו משקפים לילדים שלנו את אמיתות החיים של הדור הקודם כאילו היו שלנו, דור חדש של ספרות ילדים צומח ושווה להחליף את המודלים הישנים באלו הנגלים אלינו בספרים החדשים. סקירה קצרה של ספרים המשקפים מודל משפחתי נעים יותר ניתן למצוא כאן.
ועדיין, עושה רושם שגם לשם, איכשהו, מחליקים הסטריאוטיפים. "יצא לי להיחשף לממצאיים ראשוניים מתוך מחקר שעורכת תמר הוכשטטר, עורכת הפנקס", מספר טל חן, בפוסט שלו, המשווה בין אבא פיל המבהיל משיר הילדים פילפילון לבין אבא פיל הטוב והמיטיב מספר הילדים גן גורים. "המחקר עוסק בייצוגים של דמות האב בספרות הילדים הישראלית בתקופות שונות ומראה בצורה מרתקת את השינוי מהאבא הקשוח, 'הצבר', המרוחק והמפחיד משהו, שהילדים מעריצים אותו ויראים מפניו, אל דמות עגולה ו'עייפה' משהו, שקיימת בספרות הנוכחית. בזמן שהאימהות הפכו לרזות, פעלתניות וחכמות, האבות הפכו לשמנמנים, 'רכים' ואפילו 'נשיים'. כנראה שככה זה. על מנת שנוכל להתקיים כאבות בתוך התרבות הזו, אנחנו צריכים להיות הרבה פחות גבריים". אז אמנם זו התקדמות מדמות האב המרוחקת, זו שיש לה סולם ואידיאליזציה רק כשהיא מתה ועדיין, האם שם אנחנו רוצים להיות?
הוצאות הספרים עושות ככל יכולתן לשרוד בימים אלו והציפייה לראות מהן משהו שאינו מיינסטרימי לחלוטין היא דרישה שאינה הוגנת, כך שאולי הפתרון שלנו כהורים צריך להיות בזמן הזה פשוט לשים לב, לבדוק טוב טוב מה עובר בין השורות שאנחנו מקריאים לילדינו ואף לשנותן במידת הצורך. איפה להתחיל? אולי מכאן:
"אך בסוף שמחה וגיל,
בא הביתה אבא פיל..."
הפוסטים המלאים:
מתעצבן על דבורה עומר: עמירם בניון /לא סיפור ילדים.
יש שני אבא פיל: טל חן / אבא פיל.
איך אפשר לקרוא את זה?! אור לבו/ נשברו לי השיניים והראש.
קורא ומתקן: אילן שיינפלד / גברת ארנבת אומרת ווה.
סיפורי ילדים או אימה? ברק שטרית / הסיפור האמיתי מאחורי אגדות הילדים.
גרושים בספרות: גיא רוה / מציאות החיים בספרי הילדים.
ספרות גרמנית, צריך להמשיך? עומר להט / חינוך גרמני לטף.
שטיפת מוח מגדרית: יובל אדם /אגדות ילדים, לא אגדות לילדות.
להבין מה כן ומה לא: יואב כהן-מלמד / קריאת כיוון, מחדש.
