"מה? למה זה ורוד?", נזרקה השאלה לחלל האוויר בפעם המאתיים אולי. לצערי, התשובה "כי זה מה שהוא בחר" אף פעם לא הספיקה ותמיד הולידה תמיהות נוספות, אשר רובן ככולן מציינות את המובן מאליו: "אבל הוא בן!".
כן, אני יודע שהוא בן. החלפתי לו חיתולים איזה פעם או פעמיים ולא יכולתי לפספס את העובדה שאני והוא מחזיקים באותו סוג של ציוד במקום הרלוונטי לסוגיה. יותר מכך, אפילו ידעתי שהוא בן לפני ששילמתי בקופה עבור הבימבה הורודה הזו ובכל זאת קניתי אותה. למה? אתם באמת שואלים שוב? כי זה מה שהוא בחר!
לא, ממש לא אכפת לי שזה ורוד וגם לא מעניין אותי אם יש לו 'הלו קיטי' או את הסמל של נייק על כובע המצחייה שלו. למה שזה ישנה? אם זה מה שהוא אוהב, שיהיה לו בכייף ולבריאות. הוא בסך הכל בן שנתיים.
קשה לי להיזכר במספר הפעמיים שניהלתי את השיחה הזו ואני מאמין שעם השניים הבאים אנהל אותה שוב מספר לא מבוטל של פעמים. מאז, הבחור הלך לגן ואת תפקידי המגדר דואגים לפמפם לו שם. כשהוא בא הביתה, אבא עדיין מוכן לקבל את המשחק בעגלה הורודה, כמו כשהיה בן שנתיים, אבל אותו זה כבר לא מעניין. "זה של בנות", הוא פוסק. וגם היום, כמו אז, אני לא מתווכח. בחירה שלו.
סוגיית החינוך המגדרי מגיעה לפתחי הבתים של כולנו. חלקנו מפחדים מאוד להלביש אותם או לאפשר להם התנהגות הנוגדת את הנורמה המגדרית. חלקנו, בואו נשים את זה על השולחן, חוששים מההשפעה שתהיה לדבר על הנטייה המינית שלהם (שטות גמורה, יש לציין). וחלק אחר מקבל, מבין ואף מעודד. איפה אתם מוצאים את עצמכם?
בשמלה ורודה ושתי צמות / עמירם בניון
הייתי רוצה שהבת שלי, עלמה, תמשיך ותפגין אסרטיביות ונחישות כל חייה, למרות שהחברה תקרא לתכונה ה"גברית" הזו באישה בשמות וכינויים לאו דווקא מחמיאים. הייתי רוצה שהבן שלי, יהונתן, ידע להפגין אמפתיה ורגישות, למרות שהחברה לא בהכרח תחמיא לגבר עם תכונות "נשיות". הייתי רוצה את זה כי אני מאמין שאדם שיש בו משני הקצוות הוא אדם שלם יותר. בטווח הרחוק, יותר אנשים שלמים כאלה, יובילו לשוויון בהורות, בעבודה ובחוק. אבל אם להתמקד בעולם הפרטי שלי, אני ואשתי מתחלקים בעבודות, גם באלה שנחשבות למגדריות ביותר. יהונתן רואה את אבא עומד במטבח ועלמה יורדת עם אמא לזרוק זבל. אנחנו מחזקים את האסרטיביות שבעלמה ורואים בה דבר חיובי ומנסים ללמד את יהונתן שלבים ראשונים באמפתיה. אנחנו לא קיצוניים ועדיין קונים לעלמה שמלה ורודה ומשום שאני ואשתי מתחלקים - אני שמח בלב שהיא לא רוצה ללבוש אותה ואשתי... טוב, היא להיפך.ערסים בורוד / טל חן
החתולה עם הסרט, מייצגת חמידות ורגישות ועדינות. שלושה דברים שאני יודע שמאפיינים בצורה מלאה את הבן שלי. אז למה בעצם מפריע לי / לנו שקיטי מעטרת את נעלי הבית האדומות שלו? אני חושב שזה מקרה לדוגמא שבו יש אפליה הפוכה. אם ילדה תנעל נעליים שיהיה עליהן איור של כדורגל, למעט מאוד אנשים תהיה בעיה עם זה, כי אנחנו יודעים לקבל באהבה ילדות "טום בוי" ולפרגן להן, אבל ילד – ובטח נער – שיזוהה עם דברים רגישים, עדינים או באופן כללי "נשיים", עשוי להיות מנודה לגמרי.אני חושב שזה בסדר שיש צבעים וסמלים שמסמנים דברים. אי אפשר להימנע מסמיוטיקה - אולי מהיום הראשון שבו האדם הקדמון עטה על עצמו את פרוות האריה שהוא צד, בשביל להראות עד כמה הוא גיבור וחזק. והרי המשמעויות מתחלפות מאליהן - יש כל כך הרבה ערסים שלובשים ורוד – אז מה בכלל העניין? השאלה החשובה יותר לדעתי היא אילו סמלים אנחנו מקבלים כ"מותרים" ולמי. או במילים אחרות – למה לגבר אסור להיות רגיש ועדין והוא חייב להיות "חזק" ו"גיבור" ואפילו "אלים" ואסור לו להביע רגשות?
אבא שהוא אמא / אילן שיינפלד
אין אצלי חינוך מגדרי, אלא רב-מגדרי. הם אוהבים לשחק במזוודת כלי העבודה שלי, בסט המברגים, במספריים, בודקים כל מכשיר חשמלי, תקין או לא, נהנים מאוד מהסברים על אתרי בנייה ועל סוגים שונים של כלי רכב (משאית, גרר, מערבל בטון, מקדח, משאית מנוף וכך הלאה), אבל כשמישהו מהם מוציא בובה ומשחק בה, אני לא מוציא לו אותה מן היד ושם לו ביד במקומה אווירון. חינוך למגדר הוא כמעט דבר והיפוכו במשפחה כמו שלנו, כשגדלים לאב שהוא הומוסקסואל.בן או בת? לא מגלים / גבריאל ויינמן
בכל פעם שמישהו או משהו חיצוני מנסה לעצב או לחנך אדם בהתאם למה שהוא "אמור להיות" לאור שייכותו לקבוצה זו או אחרת, הוא עושה לו עוול, הוא הורג אותו קצת מבפנים, הוא מטשטש את המאפיינים הפנימיים והאמיתיים של אותו האדם ומחליף אותם בתכנות סביבתי שלא נאמן לו. זה בדיוק מה שאנחנו עושים כשאנחנו מייחסים כחול לבנים וורוד לבנות, כשאנחנו נותנים בובות לתינוקת ומכונית לתינוק וכשאנחנו אומרים לילדות "איזו יפה את" ולבנים "איזה חכם אתה". לאורי שלנו קנינו בגדים בכל הצבעים (גם מהמדף של "בגדים לתינוקת"), סירבנו לומר למוכרת בחנות בגדי הילדים מה מין התינוק (סירבנו!), קנינו לו בובות ומכוניות ואנחנו מנסים ככל יכולתנו להמעיט בתכנות מגדרי. את זה העולם החיצוני כבר יעשה, תודה רבה.ליידי בוי או טום בוי / יואב כהן מלמד
טוב שאין לי בת. עד כה. יש לי שני בנים ולכן לא עלה הצורך לחנך את בתי כ"אחרת". את הילדים שלנו אנחנו מגדלים ברוח "יוניסקס": צעצועים, בגדים, סיפורים ומשחקים חברתיים מגוונים ככל האפשר. אנחנו מגדלים אותם על כיבוד האחר / השונה; פיתחנו אצלם מיומנויות רגשיות מאוד גבוהות; אין כמו דוגמא אישית כדי להעביר מסר בצורה טובה: אפרת ואני לוקחים על עצמנו תפקידים שאינם "הולמים" את המגדר אליו אנו משתייכים: אצלנו אמא אחראית על תחזוקת הבית ואבא אחראי על הסדר וה"כביסות". ניקיון – במשותף. המגדר הוא לא מחסום לביצוע פעילות כזו או אחרת.טוב שאין לי בת, אבל אני בטוח שכשתהיה לי, היא לא תגדל ותתחנך להיות "נסיכה". נכון, היא בטוח תלבש שמלה ורודה וקוקיות, אבל לא תהיה "נסיכה": בלי פינוקים והקלות מגדריות. כשהיא תגדל, היא תלמד לקדוח (מאמא שלה) וגם לקפל כביסה (ממני). ואם תרצה ללכת לחוג ג'ודו או כדורגל, אנחנו נזרום איתה בדיוק באותה מידה שתרצה ללכת לחוג בלט. כמובן שאני מספר לעצמי שהתגובה תהיה זהה גם במקרה של הבנים שלי. מה אם ירצו חוג בלט? אני מניח שהייתי מונע את זה מהם על מנת שלא יהיו שונים ושלא יצחקו עליהם. אחרי הכל, לחברה יותר קל לקבל טום בוי מאשר ליידי בוי. חבל שאין לי בת...
הבן שלי יהיה גבר גבר / ברק שטרית
מגיל אפס מגדלים תינוקות לפי המגדר שלהם. זה עניין של בחירת הצבעים (וורוד או כחול?), של בחירת הצעצועים (מכוניות מול בובות) ואפילו בחירת השם (למרות שעכשיו יש טרנד של לתת שם של בן לילדה ולהיפך). האמת היא שאני די תומך בזה שבן יהיה בן ובת תהיה בת. החברה בישראל לא מוכנה עדיין לכאלה שהפכו את המגדר שלהם ולכן, הילד שלי יהיה גבר גבר. לא רק אני קובע את זה. אישתי, הסבים והסבתות שלו, הדודים והדודות, כל מי שמכיר אותו ואפילו כאלה שלא מכירים לא אותי ולא אותו - כולם קובעים שאם הוא בן אז הוא גבר גבר. מעניין מה יקרה אם אספר להם שהוא משחק בבית בבובות... סתאאאם. נראה לכם? הוא גבר גבר!הומו זו לא קללה / אור לבו
ילדה שמשחקת בבובות של כוח המחץ (מצטער, זה היה אחד הסטריאוטיפים פעם. מה היום?) איננה עתידה להיות כלום מלבד אישה שכשהייתה ילדה שיחקה בהן. המחשבה כי המרה של תחביבים להעדפה מגדרית בכלל אפשרית, היא מחלה שירשנו מהדורות הקודמים, בהם חד מיניות הייתה טאבו ולכן חיפשו לה תירוצים. הייתי שמח לחשוב שנצליח להרוג את המחלה הזו ביחד עם הדור שלנו ולא נוריש אותה לילדינו. מקום טוב להתחיל בו: להמנע מהשימוש ב"הומו" כקללה. או בכלל.לא לובש ורוד / עומר להט
אני מודה שאני מנתב את שני ילדיי הזכרים לתוך תבניות ומוסכמות חברתיות המזוהות עם בנים. מאז ומעולם הלבשתי אותם בבגדים של בנים. אף פעם לא בורוד. גם אני לא לובש ורוד. החדר שלהם כחול עם תמונות של מכשירי חשמל ומעבר למשחקים החינוכיים, יש להם המון מכוניות ואופנועים. הפעילויות שלנו נעות בין ספורט לבנייה, פירוק והרכבה של מכשירי חשמל וקידוח בקיר, בקיצור – דברים של בנים. אין אצלנו ברביות, יצירה בתפירה או משהו דומה. למה אני עושה את זה? כי ככה זה טבעי לי וכי אני מאמין שבסופו של דבר ילד ממין מסוים, נגיד בן, נולד בצלם אביו וילדה בצלם אמהּ.אני לא אנטי או פחדן. אני גם לא מאצ'ואיסט. אני פשוט גבר, מטרוסקסואל, שבטוח בגבריותו וזה פשוט עובר הלאה לילדים. אני יודע שהיום זו נתפסת חשיבה לא נאורה, נחשלת ואפילו פרימיטיבית ויש לתת לילד את הבחירה ולא להחיל עליו פרדיגמות מראש. אבל מצד שני, החברה היא אבולוציונית וכחברה, אנחנו נמצאים בשלב שבו בנים עושים דברים של בנים ובנות עושות דברים של בנות ואני לא מוצא לנכון לצאת נגד ולהיות חדשני בעניין. אחד הקווים המנחים אותי בתור הורה הוא לגדל את ילדיי כמקובלים בחברה, בהתאם לנורמות. אני מאמין שהחברה שלנו מצפה מבן לעשות דברים של בנים, החל במראה החיצוני וכלה בהתנהגות. הנה, אפילו אני, רוצה ללכת להופעה של רובי וויליאמס ואני לא אעשה את זה. אני יודע מה יחכה לי עם החבר'ה.
