יום כיפור הוא יום קדוש עבור הציבור המאמין בישראל, אבל גם עבור אלו שאינם נמנים עם שומרי המצוות לאורך השנה ליום הזה יש את המקום המיוחד שלו. רבים הם אלו הנוסעים בשבת או שאינם אוכלים לפי חוקי הכשרות ואף לא שוקלים להניח את כף רגלם בתוך בית כנסת לאורך כל השנה, אך יצומו בכיפור. למה? כל אחד וסיבותיו הוא, אך ברור שרבות מן הסיבות הללו שואבות מתוך המשפחה הפרטית שכל אחד מאתנו גדל בה.

בהמשך ישיר לכך, נשאלת השאלה, איך אנחנו בוחרים לגדל את המשפחות שלנו; מה המסרים שאנחנו בוחרים להעביר לילדים מתוך המסורת היהודית, אולי אפילו הישראלית ומה אנחנו בוחרים לקחת מהיום הזה ומה להשאיר בצד.

הפרעה ושמה אמונה דתית / גבריאל ויינמן

אי אפשר להתווכח עם זה: חלק גדול מאוד מהאנשים בעולם מאמין בישות דמיונית זו או אחרת. הישות הזו נבראה בצלם האנשים שהמציאו אותם ולכן אין פלא שמדובר באלים נקמנים, אלימים, שונאי-זרים, קטנוניים ו... אנושיים. מאחר שחלק גדול מהאנשים שם בחוץ חולים בהפרעה הנפשית הזו שנקראת "אמונה דתית" ומאחר שגם אלה שקוראים לעצמם "חילוניים" או "מסורתיים" משקרים לעצמם ומסגלים לעצמם את מנהגי הבורות והסחי, זה יהיה טפשי מצדי להסתיר מאורי שלי את הצד הזה ברוח האדם.
בהתאם, בניגוד גמור למה שאני מטיף ("אי אפשר לאכול רק את הצ'יפס בלי לגעת בירקות"), אדלה מתוך עולם החגים והאלוהים את הדברים היפים ואשתף אותו בהם. אבל יש גבול: לא נשיר בבית את "מעוז צור", בו מזמררים על הריגה של משפחה שלמה; לא אשב איתו בשום סדר פסח בו מדקלמים את "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך" או מוקירים תודה על הרג ילדים ובוודאי שלא אכניס הביתה את הפסיביות-אגרסיביות הזו של שיפוט רטרואקטיבי של מעשיו השנתיים, עם אפשרות של מוות בחניקה, שריפה או סקילה. פסיביות-אגרסיביות וסחטנות רגשית היו מספיק בשולחן ראש השנה שלנו השנה, תודה רבה. שיקול דעת וחשיבה על המשמעות והמחיר של מעשיו זה משהו שנכניס כחלק משגרת החיים שלו ולא כחלק מטקס לאומי מעוות ששייך לאוסף בדואים שהלכו אחר מגלומן במדבר לפני אלפיים שנה. מי שרוצה, שישחט תרנגולת, שילקה את הנפש הרקובה שלו או שיעמוד מול הקישון וירוקן את כיסיו ואחר כך ירגיש טוב עם עצמו ועם החבר הדמיוני שלו. אנחנו נדבר בבית על מה שקורה בצורה שוטפת ולא בשבוע הכסת"ח היהודי.
לפוסט המלא: כסת"ח יהודי .

יום של אבא / טל חן

המחשבות הנוסטלגיות על ההליכה עם אבא שלי לבית הכנסת אף פעם לא עוזבות, עם החשיבות הגדולה שהוא הכניס ליום הזה. כבדות הראש והרצינות, לצד ההתענגות על עוגת הדבש והתה בסוף היום. כמו שלארוחות שישי יש את הריחות שלהן, כך גם ליום כיפור יש רעשים ותחושות שלא עוזבים אותי אף פעם וזוהי מתנה עצומה שקיבלתי. אם תרצו, זה גם סוג של נדר.
אז אני אתן את המתנה הזו גם לבן שלי. השנה נלך לבית הכנסת בקצה הרחוב. זהו בית כנסת של הזרם ה"מסורתי" ומה יכול להיות יותר נכון מזה בשביל להמשיך את המסורת? לעשות דברים כמשפחה ולתת לבן שלי את הדרך למצוא בהן משמעות.
לפוסט המלא: כל נדרי.

בלי פיקניקים / גיא רוה

החלק הדתי ביום כיפור לא רלוונטי לגבי. אמנם כילד צמתי מספר פעמים, אך לשם האתגר והחוויה עם אבי. כיום אני לא צם וכמובן שלא נוסע באוטו, אך מכבד וחושב שכיף שיש יום אחד כה מיוחד בשנה, אך היכן עובר הקו האדום ביום זה?
באחד מטיולי האופניים של איתי ושלי עצרנו לנוח ולשחק בגינה הציבורית. ראינו מספר נערות צעירות עושות פיקניק ממתקים בגינה. אמנם בהפסקות מהרכיבה נהגנו כמובן לשתות מים ולאכול, אך עדיין זה צרם לי, אבל מה ההבדל בין זה שאנחנו שתינו ואכלנו לבין הפיקניק? הסברתי לאיתי שלדעתי מאוד חשוב לכבד את האחר ואם יש יום אחד בשנה שמאוד חשוב לרוב העם שלנו ובו לא נוסעים במכוניות ורבים צמים, הרי לא צריך לעשות פיקניק הפגנתי בגינה הציבורית, דווקא ביום הזה. זה הקו האדום שלי.

כבד את השכן / ברק שיטרית

כתבתי כבר פעמים רבות על כך שחשוב לי שעידן יצא אדם טוב, המכבד את סביבתו. זה יותר חשוב לי מהרבה דברים אחרים בחינוך של הילד שלי (ואלו שיבואו אחריו). את משמעותו של יום כיפור אני אסביר לו ואני בטוח גם שילמד במסגרות החינוכיות בהן הוא יהיה. אם יבחר לצום – אתמוך בהחלטה שלו. אם יבחר לא לצום – גם בהחלטה זו אתמוך. ליום כיפור יש משמעות סימבולית, אשר אני מכבד אותה גם היום. גם אם אני לא צם, לא אבשל ביום כיפור, לא אפגין חוסר כבוד ליום הזה. יחד עם זאת, לא אסתובב עם כיפה לבנה וחולצה לבנה ואחשוב לעצמי שכך נסלחים לי כל חטאיי. וכך אני מצפה גם מעידן - גם אם לא יהיה בעל אמונה, שיכבד את אלו שכן. גם אם לא יצום, שיבין מה המשמעות של יום כיפור.

מה עם המסורת? / יובל אדם

כשהייתי ילד קטן, ניסיתי לצום כי אמרו לי שזה מה שעושים ביום כיפור. הסבירו לי שזה לכפר על החטאים לאלוהים. בשנה שעברה, כשיצאתי לטייל עם הבן שלי על אופניים, חוסר המודעות שלי טיפס לגבהים כאלה שלקחתי תפוח לדרך ורק אחרי איזה 50 מטר קלטתי שיום כיפור וזה לא ממש מתאים. אני לא עושה דווקא לאף אחד; אני לא עושה על האש במרפסת מול השכנים, אבל אני גם ממש לא צם. טוב לי להקדיש חלק מהיום למחשבות על החיים, על השנה שעברה, על הקשרים שיש לי עם אנשים. אני חושב שאני מכבד בזה את החג בצורה הרבה יותר אותנטית.
כהורה בישראל אני חושב שאנחנו אוכלים מספיק חרא שאר השנה, כך שאין צורך בגרימת סבל עצמי בכדי להקדיש מחשבה ולהתייחד עם המחשבות שלנו. דבר אחד כן חשוב לי לומר. לדורות הקודמים היו מסורות משלהם שייחדו אותם ונתנו משמעות ותחושה של ייחוד ומשמעות. ולא חשוב כרגע אם זה צום ביום כיפור, שירה בציבור, ריקודי עם או אכילת כשר. אני תוהה מה המסורות שננחיל לילדים שלנו.

פטנט יהודי / עומר להט

יום הכיפורים או "מנגנון יום כיפור" כפי שאני מכנה אותו, הוא פטנט יהודי קלאסי: אפשר להיות זבל כל השנה, אבל יום אחד בלבד אתה מראה לעולם שאתה יהודי טוב והכל נסלח לך. בערך כמו להיכנס לאולם בית המשפט עם כיפה אחרי שאנסת או רצחת או דרסת.

הצום הוא מנהג חיצוני שאמור לשקף על התהליך הפנימי שעובר האדם, תהליך של זיהוי החטא, הבנה של מעשה פסול, למידה והסקה ולבסוף - ביצוע, כלומר, לא לחטוא. משום מה היום הזה הפך לתופעת עדר אשר מבטאת מרחק עצום בין המעשה המצוי של אי אכילה לבין התוצאה הרצויה של נפש שלמדה מחטאיה.

כמעט כולם צמים, גם כאלו שסולדים מהדת ומסממניה, אוכלים כל דבר שהדת מצווה להימנע ממנו. לא מבין את זה. אני לא צם. אשתי כן. הילדים קטנים מדי ובעתיד שיעשו מה שטוב להם: לצום, לא לצום, ללכת לבית כנסת או להישאר בבית לראות את העונה ה-16 של משחקי הכס, לא אכפת לי. מה שחשוב לי זה שכבר עכשיו, בהווה, שיבינו שלפגוע באחר זה פסול ושהפעולה היחידה שתגרום להם להתנקות מההרגשה הפסולה הזאת היא קבלת ההתנצלות על ידי מי שהם פגעו בו ולמידה מתוך החוויה הזו, מתוך תקווה שלא יחזרו לפגוע באותו אדם או באחר, זה לדעתי הרבה יותר חשוב מנעילת הפה למשך 25 שעות.

לפוסט המלא: הראש היהודי ממציא לנו פטנטים .

דתי. בלי בית כנסת / אליסף יעקב

אם תחפשו אותי ביום כיפור, לא תמצאו אותי בבית הכנסת. אני כנראה אהיה בבית, בונה עוד מלון במונופול או כובש את העולם ב"ריסק". מבחינתי יום כיפור זה פשוט עוד יום שבו אני יכול לבלות עם ילדיי, בין אם זה במשחקי קופסא, רכיבה בחוץ על אופניים שהעלו אבק במחסן או אפילו הרכבת פאזלים של אלף חלקים (אני מת להרכיב פעם אחת פאזל כזה). אשתי היקרה כל הזמן מזכירה לי שהבטחתי לה שהילדים שלנו ילכו לבית הכנסת בחגים ואני זוכר את ההבטחה הזאת ולא בורח ממנה. להגיד לכם שלא אני אעדיף שהילדים שלי ירצו להישאר ביום כיפור בבית ולא ללכת לבית כנסת ולהידחס לחדר שנמצאים בו 100 אנשים שמריחים כאילו יצאו הרגע מבילוי עם מוישה אופניק? ברור שכן, אבל אם הם ירצו ללכת, אני אלך איתם. מבחינתי המילה של אדם היא אחד הדברים הכי חשובים שיש לו. הבטחתי - אקיים, גם אם אני לא אוהב את זה.

לפוסט המלא: על יום כיפור וכיבוש העולם .