הימים האלו שבהם החששות אוחזים בך ולא עוזבים, אתה נתפס לחרדה קלה בכל פעם שאתה נזכר. מפלס הלחץ עולה ואתה משתדל שלא להחצין את זה, אבל בכל זאת לא מסוגל להפסיק לחשוב על זה, לפעמים גם לא מתאפק להתחיל שיחה בנושא וצולל פנימה. זה אנושי. אין מה להתכחש לזה.
לא, אני לא מדבר על צוק איתן. גם לא על גל פיטורים כזה או אחר בעקבות הכרזת מלחמת כוחות האוצר בכוחות בנק ישראל. אפילו לא על פתיחת העונה ומצב הקבוצות שלנו, למי שיש ועוקב אחרי איזו עונה בכלל נפתחת עכשיו (האמת שגם אני לא יודע, אבל משהו בטוח נפתח, לא?). אבל כל אלו הם כלום, גרגר, כאין וכאפס לעומת המשבר האמיתי שעברנו השבוע– להחזיר את הילד לגן.
אז בואו נגיד את האמת, החופש הזה היה ארוך מדי. כן, באמת היה כיף איתם, אבל חלאס. עד שלא נתאים את החופשים לימי העבודה בישראל, כל הסיפור הזה פשוט נידון לכישלון בכל שנה מחדש. אז כן, טוב שזה נגמר, אבל זה לא מוריד במאום מהקושי העצום שבלשלוח אותם שוב אל זרועות מערכת חינוך שטובה או גרועה ככל שתהיה, היא לא הקן החם שלנו. ושוב, כמו בכל שנה, אנחנו מאבדים את השליטה שהטריפה אותנו, אך גרמה לנו גם להתמכר שוב מחדש.
כמו כולם, גם אנחנו אנשים שונים זה מזה וכמובן שלכל אחד החששות שלו. זה מובן. במיוחד לאור העובדה שכולנו חוששים בסוף מאותם דברים, בעוצמות שונות.
יהיו לו חברים?
פתאום אני מבין שיש לי תפקיד חשוב בפיתוח המסגרת החברתית של הבן שלי. ולי - תמיד היה יותר קל במסגרות קטנות. ועכשיו אנחנו עוברים ממשפחתון של ארבעה ילדים לפעוטון של 15 ואני בלחץ. איך נעשה רושם טוב; איך נגרום לכולם לחבב אותנו? וזה רק ילך ויחמיר, כי אחרי הפעוטון יהיה גן ובית ספר ותנועת נוער ועוד... מזל שאני מגלה לאט לאט שהוא יותר טוב ממני בזה. הרבה יותר טוב כנראה.יהיו לו שני הורים?
איתי שלי עולה השנה לחטיבת הביניים. כיתה ז'. בשיחה עם המורה, לאחר שהסברתי לה שאני מבקש לקבל ולהיות מעודכן בכל נושא הקשור לאיתי, היא שאלה אותי האם יש צורך גם בשתי תעודות? כך היה לגבי קבלת כל מידע בסיסי מבית הספר, מאז שאיתי עלה לכיתה א'.כיו"ר עמותה המקדמת את טובת ילדינו, אני שואל למה האמא מקבלת את המידע אוטומטית וכברירת מחדל האבא רשאי, אם הוא בכלל מודע לעצם קיומו, לבקשו? הרי בכך משרד החינוך מאותת (בעיקר) לאבות הגרושים, שההורות שלהם היא עניין של החלטה אישית שלהם, של בחירה. הוא למעשה אומר להם ש"מותר" להם להתחמק ולהשתמט. והמסר הזה עובר לא רק לאבות, אלא גם למוסדות החינוך עצמם ולאמא, מסר שמשמעותו פגיעה עצומה בילדים עצמם, שרוצים וזקוקים לשני ההורים, אמא ואבא, בחייהם.
יבינו שהוא מיוחד?
לא חסרות סיבות שבגללן הורים חוששים ממערכת החינוך – פרטית או ממלכתית או כל יצור כלאיים שביניהם. הרי הילד שלנו הוא מרכז עולמנו, אז איך נשאיר אותו במקום שבו הוא מיוחד בדיוק כמו כולם? זו הרגשה קשה, שאני בטוח שכל הורה מזדהה איתה. זה לא היה פשוט ואני בטוח שאם ניאלץ להחליף לו מסגרת (מעבר לגן עירייה, מעבר לבית ספר), יהיה לנו קשה כמעט כמו שיהיה לו קשה.הוא יקבל חינוך טוב?
כיום, על מנת להיות מורה של משרד החינוך, מספיק להיות רשום ללימודי תעודת הוראה. שימו לב, לא תואר ראשון, לא בחינוך ולא בוגר. להיות רשום ללימודים. זהו. המדינה פועלת תחת ההנחה שתוך שנתיים-שלוש הכל יהיה בסדר. בהתאם, אין זה מפתיע שהמורים עדיין חסרים ביכולתם ובידע שלהם. ביקורים שנעשו בשנתיים האחרונות בכיתות בבתי ספר יסודיים מציירים תמונה עגומה לפיה למורים יש ידע כללי מוגבל מאוד; הם משתמשים בשפה עילגת הגובלת בשפת רחוב ולא פעם משתמשים באלימות מילולית מול התלמידים.הם יישארו הקטנים שלי?
השנה זו תהיה הפעם השמינית במצטבר שאני שולח את הילדים שלי לגן ובכל פעם אני חושב לעצמי: "פאק, הם גדלים נורא מהר!" בשנה הבאה בני הבכור הולך לבית הספר ובני הקטן לגן עירייה ומבלי שאשים לב, פתאום הם ילכו לתיכון, לצבא, יכירו בחורות וילכו איתן. כי גבר תמיד הולך אחרי אהובתו.יש משהו מאוד מנחם בלהחזיק תינוק, לערסל אותו ולהצמיד אותו חזק-חזק אליך. מצד אחד, אני רוצה לגדל אותו לחופה ולמעשים טובים, אבל מצד שני, אני רוצה שהוא עוד יישאר קטן, עוד טיפה, הבייבי שלי. כי בואו נודה בזה: ככל שהם גדלים מהר מדי – אנחנו מזדקנים מהר יותר.
