המשפחה של "רמזור": אמהות חסרות חיים ואבות חסרי אונים

העונה הרביעית של רמזור נכנסה לחיינו בסערה וסחפה איתה את כולנו אל תוך שיח ציבורי נלהב בנושאי משפחה והורות. העונה נפתחה עם ההורות הטריה של אמיר וטלי. יחד איתה, פתחו יוצרי הסדרה גם את תיבת הפנדורה של ההורות על כל הכאבים, חוסר השיוויון, העייפות, ההיסטריה וההתחמקות שמגיעים ביחד איתה. ואם לא די היה בכך, נעצו צמד הכותבים, רן ואדיר, את ציפורניהם, בפרה שמנמנה וקדושה נוספת – מתגרשים. בנקודה זו הוצגו צמד המתגרשים איצקו ולילך כגבר חסר עמוד שידרה ואישה רודפת בצע חסרת מצפון. מראות קשים.

אבא מעדיף לשחק באבלז במשרד

לאורך העונה התנגשה התוכנית חזיתית ובלי חשבון בכל קהל המיוצג על ידי אחת הדמויות בסדרה. אמהות הוצגו כחולות שליטה היסטריות בעלות עולם אישי קטן המוגבל לילד בלבד, אשר משעממות את כל הסביבה שלהן ("הלו, אמיר, ירדנה הפליצה!); מתגרשות הוצגו כרודפות בצע וכקלות להשגה. אבות גרושים הוצגו כחסרי אונים הישנים במלונות ואבות, הו, אבות, הוצגו כמקטיני ראש המעדיפים להשאר לשחק באבלז במשרד בשעות הלילה או להתחיל לעשן ולו רק שיוכלו להתחמק מטיפול בילדיהם.

ואכן, גם הציבור תפס את העונה הנוכחית כחריפה יותר, לטוב או לרע ובתום כל פרק ניתן היה לראות ברחבי הפייסבוק או לשמוע בבתי הקפה את האקסיומות החֶפריות שהוצגו באותו הפרק. מאחר ואבות היו במהלך העונה אחת האוכלוסיות הנחבטות במיוחד, החלטנו להסתכל במראה ולהבין עם עצמנו האם התמודדנו עם זה כמו גברים או שנמלטנו להפסקת סיגריה יזומה במקום שיחפרו לנו על זה שוב ושוב.

גם אני יכול לצחוק על האבא הזה

"יש משהו מבאס לצחוק על גברים, כאילו כולנו משתמטים מגידול הילד", אומר יובל אדם. "כאילו אנחנו מתחבאים בעבודה, עסוקים נורא, עם ישיבה שאי אפשר לצאת ממנה, רק כדי לא להיות עם הילדים. כאילו כולנו פרמיטיבים, מטומטמים, לא מעורבים. אבל מה זה חשוב? קודם כל, זה מצחיק. וזה מצחיק כי בכל בדיחה יש שמץ של אמת. והאמת היא שבישראל 2014, יש מספיק גברים מסביבנו שמתנהגים ככה. ודווקא מוצא חן בעיני שמגחיכים את ההתנהגות הזו. שנית, זה כנראה פרפורי הגסיסה של ההומור הזה".

יובל הוא לא היחיד שחושב כך. "תמיד נהנתי מרמזור ואף פעם לא נעלבתי ממנה", מספר טל חן. "או בכלל - משום דבר שאני רואה בטלוויזיה. אבל העונה זה היה קרוב. פתאום הם דיברו על דברים שאכפת לי מהם. פתאום ההורות ובמיוחד התפקיד של האבא, הפך להיות נושא מרכזי וביחד עם זה גם הטרמינולוגיה הפכה להיות קיצונית יותר. אבל אולי אלה דברים קשורים - הרגשתי כאילו עברתי לשורה הראשונה במופע סטנד אפ ועכשיו הבדיחות הן על חשבוני. עד שנפל לי האסימון - 'זה בצחוק'. הם מראים את האבא שנשאר עד מאוחר בכוונה במשרד כדי לא להיות עם הילדה וצוחקים עליו. אני יכול לצחוק עליו - דווקא בגלל שאני לא כזה. אז זה מצחיק כי זה נכון וזה מצחיק כי זה לא נכון. די להיעלב מכל דבר".

"הכי חשוב לי לראות את הילדה כמה שפחות"

לא כולם מסכימים עם טל. אחרים דווקא בחרו לקחת ללב. "רמזור בחרה לקבע את הקיים", טוען ברק שטרית. "במקום להשתמש בסאטירה כדי להראות מציאות טובה יותר, רמזור הציגה את מה שרע ואת כל מה שמנסים לשנות בזוגיות, בהורות ואפילו בגירושים. אפשר להגיד שרמזור היא מראה של החברה ואפשר גם להגיד שרמזור שברה את המראה והשתמשה בשברים. מוסד הזוגיות, מעמד ההורות ואפילו קרב הגירושים – כולם הושמו ללעג מוגזם. רמזור פגעה בהם בול – אם היינו בשנות ה-90".

כמוהו, גם אחרים. "קומדיה המשודרת בשעות הפריים טיים", אומר עומר להט. "שגם ילדים, כמעט מכל הגילאים, צופים בה, יש לה כוח להשפיע. או במקרה הזה, להנציח. להנציח את מעמד האב כהורה סוג ב' ולהצדיק דימוי זה; להצדיק את הפן המכוער שבגירושים וכו'. אין היום דמויות חיקוי לאב פעיל בגידול הילדים. התרבות הפופולארית מדירה, או כלל לא בוחרת להציג אבות מעורבים".

אך יש כאלו שדווקא מרוצים מהאופן שבו רמזור בחרו להציג דמויות מסויימות. "אני זוכר את הקטע בו לילך, הגרושה הטרייה", נזכר גיא רוה. "מסבירה למגשרת שהכי חשוב לה זה לראות הילדה כמה שפחות ולשמוע אותה באה בטענות לאיצקו שהקדים להביא את את הילדה ואומרת לו 'למה אני צריכה לספוג עוד 10 דקות איתה? אתה חייב לי 10 דקות'. במציאות, אימהות רבות פשוט לא מאפשרות לאבות זמני שהות סבירים עם הילד ומנסות לצמצמם אותם ככל שאפשר.

"יש גם קטע על הפגישות אצל עורך הדין ואמירות כמו 'מה ששלך שלָך. מה ששלו גם שלך', 'אוויר לא נשאיר לו', 'כל מה שנשאר מגָרוש זה רכוש'. או ההבחנה של לילך שהוא 'עורך דין מחמם', כאשר הוא מראה ללילך מסרון מעוד לקוחה מרוצה, המעדכנת את עורך הדין שהגרוש שלה התאבד בקפיצה מבניין העבודה שלו. כל אלה אמירות חזקות מאוד, שאני מניח שהצופים, כמוני, צחקו מהן, אך הורים גרושים לא מעטים חשו הזדהות מלאה, כשהם ואנשי מקצוע בתחום יודעים היטב שזאת, במקרים רבים, המציאות העגומה".

זה באמת הישראלי הגרוש הנורמלי?

אבל לפעמים השאלה היא דווקא איך מתמודים עם מה שנוצר ממה שיצרת. "קהל גדול זינק על הפרצה כאשר הציגו את האבות כמזניחים פעם אחר פעם ומיהר להצהיר, 'כן, ככה זה באמת!', אמרתי אנוכי. "ובאותו אופן זינקו אבות גרושים על האופן בו הוצגו הנשים המתגרשות כמוצאי שלל רב ומיהרו לצעוק 'כולן ממש ככה!'.

"הקול ברחוב הישראלי, כקבוצה ולאו דווקא כאינדיווידואל, פספס את הבדיחה ומיהר להשתמש באינפורמציה ככלי נשק לניגוח לגיטימי של הקהל המוצג. נוכל כמובן להגיד, 'אז מה אתה רוצה מהכותבים? מה זו בעיה שלהם שלא הבינו אותם?' נוּכל. לעניות דעתי, יש ליוצר אחריות על התכנים שלו. במיוחד כאשר אלו מופצים לציבור ומשפיעים עמוקות על המציאות בה אנחנו חיים. ועוד יותר, כאשר הפתרון הוא קל כמו שחרור הודעה אחת קטנה לתקשורת".

השאלה האמיתית היא מה המסר שנשאר עם הצופים כאשר סיימו לראות את התוכנית. האם רובם הבינו שצוחקים איתם וחושבים שהיוצרים מאמינים שהמצב שהציגו הוא מגוחך או שרובם הבינו שצוחקים איתם דווקא מאחר והם בטוחים שזה המצב לאשורו והתוכנית מציירת את פני הישראלי הנורמלי? זאת לא נדע לעולם. נותר לנו רק לקוות, כל אחד מהכיוון שלו, שאיך שהוא יצא מזה טוב בסוף.