אנחנו מדברים הרבה על אבהות כאן בבועה הקטנה שלנו, הפרלמנט. מתעסקים בדבר הזה שמקיף את החיים שלנו מבפנים ומבחוץ, מאז שהוא או הם נולדו. לפעמים זה נראה כאילו לא היה עולם לפני שהם הגיעו, לא היו חיים או לפחות שהם נראים מאוד רחוקים ואין כרגע שום דבר באותה רמת חשיבות כמו הילדים שלנו. אבל אז, ברגעים מאוד מסויימים בחיים, כשנחה עלינו איזו מוזה של ראייה מרחבית מקיפה יותר, אנחנו קולטים שרגע, לא רק שהיו חיים לפניהם, החיים האלו עדיין חיים ומתפקדים לידנו. עבור מרביתנו, הזוגיות נבלעה אל תוך חיי היום יום. אנחנו אולי מסדרים לעצמנו דייטים מדי פעם ועדיין, אנחנו צריכים איזו כאפה או שתיים כדי להזכיר לעצמנו עד כמה היא חשובה, ממש כמו הילדים ועל כן בחרנו להקדיש את השבוע הזה בפרלמנט לאמא שלהם. האישה שלנו. הסופרוומן המודרנית.

כשניגשנו לכתוב על הנושא הזה, הספקטרום היה כל כך רחב עד כי שאלתי את עצמי "איך אני מקיף את הסוגיה הזו?". איך מכניסים תפיסות של מספר גברים את הזוגיות שלהם, את האישה שלהם, את האמא שאיתם - אל תוך פוסט אחד. בעצה אחת עמם הבנתי שזה באמת בלתי אפשרי ולכן, במקום לקשור אותם זה בזה, אציג לכם אותם כאינדיווידואלים.

מי קם יותר פעמים?

ינון למשל, בחר להדגיש את היכולות של אישתו בהשוואה אליו, אותה השוואה שכולנו עורכים על בסיס יום יומי. כן, גם אתם. אפילו אם רק בתוך הראש שלכם. מי מרגיע אותו יותר מהר? מי קם איתו יותר פעמים בבוקר? מי מצליח להאכיל? ואולי בעיקר, למה זה באמת משנה לנו?

לפוסט של ינון: מצד שני .

שיר הלל לאמא

יובל לעומתו, בחר לכתוב לה שיר. כן, שיר. אולדסקול והכל. האמת? גם שיר יפה. תנו קפיצה לקרוא.

לפוסט של יובל: אמא של יואב .

הגיבור החסר

טל בחן את הבלוג שלו ואת השינויים שהוא עבר במהלך השנים כמראה למערכות היחסים שלו, לגיבורים בחייו. לפעמים, רק כשאנחנו שמים לב איזה גיבור הוא דווקא זה שחסר בעלילה הנוכחית, אנחנו מצליחים לקלוט את מידת החשיבות העצומה שיש לו בסיפור החיים שלנו מתכתחילה.

לפוסט של טל: היא והוא .

מחליקות לאמהוּת

לברק נפל האסימון. אותו אחד שנופל לכולנו, או לפחות כדאי שיפול לכולנו. האסימון שפתאום מבהיר לנו שבת זוגנו עברה את הטרנספורמציה ביחד איתנו ושוחה, לא שוקעת וגם נראה שבקלילות יחסית, במים ההוריים. וזה מדהים ולא רק אותו, עד כמה הנשים שלנו מחליקות אל תוך התפקיד הזה של להיות אמא ועד כמה אנחנו אוהבים לראות אתכן משחקות אותו. אה כן, עוד משהו – היא גם תמיד צודקת.

לפוסט של ברק: דברים ששכחתי לומר .

לוקחות אחריות גם עלינו

חלקנו, כמו עומר, מודים לנשים שלנו על האחריות שהן לוקחות גם עלינו. סך הכל, בוא נודה על העובדות, אנחנו אוהבים את העובדה שאנחנו מרגישים שבאחריותנו להיות טובים יותר בעבורכן. סך הכל, אם לא המשפחה וההנעה שבמחוייבות כלפיה, סביר להניח שעדיין היינו עם בירה מול הפלייסטיישן.

לפוסט של עומר: כמו כלים שלובים .

האישה שאיתי?

אבל המצב לא כל כך פשוט עבור כולנו. לפעמים, במקרה של אילן לדוגמא, אנחנו מגדלים את הילדים שלנו כאשר את תפקיד הדמות האמהית צריך לתפוס מישהו אחר, מישהו שאינו בת הזוג שלנו. במקרים כאלו, נדרשות מאיתנו תעצומות נפש מדהימות, רק בכדי לגדל את ילדינו כאשר אנחנו משתדלים בכל כוחנו להציג להם את תפקידי המגדר של שני המגדלים העיקריים.

אבל חבל שאלך סחור סחור בניסיון שלא לעשות לכם ספויילר, אתן לאילן לספר לכם על הפתרונות האימהיים שלו להיותו אב חד הורי לשני תאומים.

לפוסטים של אילן (תחזרו לספר לנו מה הבנתם): הללוה (מכתב הלל לאישתי) , אני אישתי וחיות אחרות .

ובאשר לי? אני יודע בדיוק איפה הייתי היום בלי אישתי. על כך כל נים מנימי מודה על היום בו פגשתי אותה וכל אימת שאני מניח את עיניי, או טוב מכך, את שפתי - על אחד מילדינו, אני יודע שכל העולם יכול לקרוס מסביבי מבחינתי. אני נמצא במקום הנכון.