כמעט לכל אחד ואחד מאיתנו יש סוג של יחסי אהבה-שנאה עם חטיפים. מתוקים, מלוחים או שניהם ביחד. הם טעימים וכייפים מצד אחד ומהצד השני, הם משהו שכולנו יודעים שהוא לא בריא. בטח לא ברמת המלפפון. אז אנחנו כבר שרופים, אבל מה יאכלו הילדים שלנו, זו כבר החלטה שלנו. האם נגדל אותם על ברכי התינוק של במבה או של גארי יורופסקי - זו כבר החלטה שלנו.
ירדנו אל העם ובדקנו בבתים של החבר'ה - איך כל אחד ניגש לנקודה? התשובות, כולל החטיף המועדף על ילדיהם, כאן למטה.
מבטיח להשתנות / ברק שטרית
אם אני יצאתי בסדר ואכלתי חטיפים (נכון, קצת שמן, אבל חי עם זה בשלום), גם הוא יכול. אני אשתדל להגביל אותו בחטיפים ואשתדל לחנך אותו לאכול בריא יותר, אבל בטוח לא אמנע ממנו חטיפים. אני מקווה שאצליח לעשות שינויים בתזונה שלי לפני שהוא יהיה מספיק גדול להבין וכך הוא לא יזכה "ליהנות" מהחיבה הגדולה שלי ושל אמא שלו לחטיפים למיניהם ולאוכל בכלל.
חטיף מועדף: במבה.
לפוסט המלא: שמן, מאושר, אבל כנראה לא בריא.
מעדיפה נעליים / אליסף יעקב
אז מה החלטתי בסוף? להטיל וטו על חטיפים ולהסתכן במרד, לתת לה לטרוף אותם כאוות נפשה ולקחת את הסיכון שתהפוך לעוגיפלצת או אולי ללכת בדרך האמצע ולהקציב לה חטיף אחד ביום? בסופו של דבר, הגעתי למסקנה שזה לא משנה איזה חטיף אני מביא או לא מביא לה. כשהדבר שנויה הכי אוהבת לנשנש זו סוליה של נעל, גם החטיף הכי לא בריא בעולם נראה פתאום כמו פרי.
חטיף אהוב: כל מה שלא נחשב פריט לבוש.
לפוסט המלא: איך מונעים התמכרות?
הסוד הוא במינון / עומר להט
אני אוהב במבה עם קולה. אפשר לומר שזה המאכל הלאומי שלנו, יותר מפלאפל או פיצה-מצה. אני גם נהנה מביסלי או מתפוצ'יפס לצד הבירה מפעם לפעם. אז אם אני אוהב ונהנה מחטיפים, מדוע לא גם ילדיי? הסוד הוא במינון. אם החטיף ניתן במידה ואף פעם לא בא במקום ארוחה, אין לי בעיה עם זה. חטיף הוא נשנוש באוטו או בטיולים או סתם בגינה או אפילו בבית. ככה, כשמתחשק. אנחנו קונים בסופר, תוך כדי הקניות ואז מגיעים לקופה עם השקית ריקה. מבאס לשלם על אוויר.
אני מעדיף לתת לילדיי חטיפים מלוחים יותר מאשר מתוקים. לא יודע למה. אני מניח שזה נובע מהסיבה ששוקולד מזכיר לי את סבתא וסבא שלי חוזרים מחו"ל עם שוקולד טובלרון, משהו נדיר השמור לאירועים מיוחדים.
חטיף מועדף: במבה.
לפוסט המלא: 13 הגיגים על חטיפים.
תפוח זה אחלה, אבל תנו לי במבה / יובל אדם
אני מת לכתוב שאצלנו אין חטיפים; שאם רוצים לנשנש אוכלים פרי. או ירק. אבל בואו נהיה כנים, בכל יום הולדת של חברים הילד מחסל משאית סמיטריילר של מתוקים. ביום יום מנסים לאזן. מותר ממתק אחד ביום. חטיפים נמדדים באותו סרגל. מבחינת ספירה של ממתק ליום אנחנו בממתק של יולי 2015.
יואב אוהב שוקולד. ובמבה. ובייגלה. ותפוחים. ותפוח אפוי. ודובונים. ואני? אני ממש מבסוט שתפוח נחשב מעדן ומסית לשם. כי זה טוב לשיניים. וטעים. ובריא.
חטיף מועדף: במבה.
חטיפים זה בריא / טל חן
איך שלא נסובב את זה - הילד אוכל כמעט בדיוק את מה שאנחנו אוכלים. אז נכון שלא הייתי רוצה שיאכל בכלל בין הארוחות ורק בריא ורק טבעי ורק אורגני בלי גלוטן, אבל זה כנראה לא יקרה עד שאני לא אתחיל לאכול כך.
מה שכן, יש לי גם אידיאולוגיה סביב זה שאנחנו אוכלים חטיפים. כי אני מאמין גדול בגוף-ונפש. ואני חושב שמה שעושה אותך מאושר כנראה גם טוב בשבילך בצורה כלשהי. אז גם ממתקים זה בסדר, כל עוד אתה נותן להם כבוד ומשאיר אותם מספיק מיוחדים ונחשקים ולא שגרתיים.
ועם או בלי קשר, אז כנראה שהחטיף האהוב על הילד שלי הוא דגני הבוקר ולפעמים נדמה לי שזה בכלל לא קשור לאוכל, אלא יותר לטקס שבו הוא לוקח את הכיסא הקטן אל השולחן הקטן, מתיישב ומקבל קערה קטנה של עיגולי דגנים ומכרסם אותם באושר.
חטיף מועדף: דגני בוקר.
לעצור את המגיפה / גבריאל ויינמן
על פי ההגדרה, מגיפה היא "התפשטות מהירה של מחלה בקרב אוכלוסייה". ישנן שתי מגפות שקטות שפושות בנו. שתי המגפות הללו מזינות אחת את השניה ותורמות אחת לגידול התפשטות חברתה. כמו כל מגפה, הפגיעים ביותר הם הילדים שלנו וכמו חלק גדול מהמגיפות, סימני המחלה ייוותרו אצלם גם כשהם יגדלו. המגפות הללו מדבקות בצורה חדשה - תפיסתית ולא זיהומית. המגפות הללו מוכרות לנו היטב: אחת מהן היא השמנה חולנית והשניה היא עוני, במובן הרחב ביותר שלו - העוני התפיסתי, זה שגורם לנו להתמודד עם בעיות עמוקות בפתרון מהיר לטווח הקצר. את מעגל הקסמים הזה, של ההזנה ההדדית של שתי המגפות הללו, צריך לשבור באחת משתי החוליות שלה והאחריות לעשות כך מוטלת עלינו, ההורים; אחרת, גם הילדים שלנו יהיו חולים בשתיהן.
חטיף מועדף: ירקות ופירות חתוכים.
לפוסט המלא: חטופים.
אין כמו במבה / גיא רוה
איתי אוכל שוקולד, גלידה, דובונים, נחשים, תפוצ'יפס, עוגיות, קינדר בואנו ועוד. ברקע אני שומע עכשיו את צקצוקי ההורים "החדשים" המגדלים ילד "בריאותי". ניתן לראות הורים אלו רודפים אחרי הילד בגינה עם שקית גזר או תפוח ומתחננים שיאכל. יש ילדים שפשוט אוהבים לאכול גזר ועגבניות ויש ילדים שלא, אבל לרדוף אחריו ולהכריח? גם כפולני אני אומר עד כאן!
כמו בכל דבר בחיים, אני מאמין שלא צריך להיות קיצוני, מה עוד שהידע שלנו, בניגוד למה שאנחנו חושבים שהוא הידע שלנו, כה מועט בתחומים רבים. לאחרונה למשל, קראתי מאמר בו הסביר המומחה שהסיבה שילדי ישראל, לעומת ילדים ממדינות אחרות, פחות אלרגים לבוטנים היא שהם אוכלים במבה. אז במבה זה טעים, מאוד והנה יש לנו גם סיבה "רציונלית" ללכת עם רצון הילד וגם "לגנוב" לו מדי פעם קצת.
חטיף מועדף: במבה.
לפוסט המלא: ממתתקים לילדים.
חטיפים הם מהשטן / אשר יזדי
בלי טיפת ציניות - חטיפים הם מהשטן. הבת שלי תאכל רק בריא! אולי את העוגיות האלה של הבייביז שמוכרים בסופר-פארם. הבעיה היא, שהיא ממש חמודה כשהיא זוללת פתי בר. ותראו איזה חמודה היא כשהיא לא עוזבת לי את הרגל עד שהיא לא מקבלת במבה והיא ממש מתה על הנוגט שיש ב"כריות" שאני אוכל. לא יעזור לכם כלום, אצלי היא תאכל רק בריא.
חטיף מועדף: במבה ותפוח.
מכור לחטיפים / אילן שיינפלד
אני מאוד אוהב חטיפים ולמעשה מכור להם. זו בדיוק הסיבה שאני משתדל למנוע אותם מילדיי. אבל כשאין לי ברירה, אני נותן להם במבה או 'שטוחים' ובקיץ 'חמשושים', כך הם לפחות מכניסים משהו לפה, גם אם הוא איום.
חטיף מועדף: במבה.
לפוסט המלא: שקית קטנה ומרשרשת של רעל, אבל מה זה טעים!
לסיכום, מעבר לכך שבאופן די מובהק החטיף המועדף על האבות עבור ילדיהם הוא במבה, הקרב הפנימי חשוף לכל גם הוא. אנחנו נלחמים בילד שהיינו עבור הילדים שלנו ובינתיים, עוד מוקדם לסמן מנצח. אולי הילדים שלנו יילחמו את אותו הקרב בעצמם.
