יש דברים שיש בכל בתי ישראל, אבל בבית שלי הם לא נמצאים. קחו לדוגמא כוסות שבירות. אין לי כוסות זכוכית בבית. גם לא קרמיקה מן הזן השביר. גם אם תחפשו אחת שכזאת, לא תמצאו אותה. אתם מוזמנים לפתוח את ארונות הכלים שלי ולגלות כי אין לי בבית אפילו לא קערה אחת מזכוכית או מחומר שביר וגם לא זכוכית.

פלסטר למזכרת

לפני מספר שנים בעלי קיבל שי לחג מהעבודה - סט יפיפה של כלים מקרמיקה שבירה. "אפשר לערוך איתם שולחן חג ממגזין", התפייט לו האיש.

"צא לרגע מתמונת הכרומו", הצעתי לו. "תרגם אותה לבית שלך ומה אתה רואה בעיני רוחך? כשאני רואה כלים יפים מזכוכית או מקרמיקה, כל מה שאני רואה זה שברי כלים המתעופפים לכל עבר וכל מה שאני שומעת זה צעקות שבר ודם", התעקשתי לוותר על הרעיון.

אבל הוא היה שבוי בתמונה המרהיבה ואפילו הבטיח שישטוף את הכלים. הגענו להסכם מעניין: במהלך החג נשתמש בכלים החדשים ויום לאחר מכן, יימסר הסט במתנה לאחד האחים.

במוצאי החג ארזנו סט חסר בשתי מרקיות, צלחת גדולה וצלחת קטנה וקערת סלט ז"ל - מנוחתן עדן, בפח האשפה. למזכרת נותרו לנו שני פלסטרים הדבוקים לכפות הידיים של שני ילדים. יצאנו בזול.

גם סכינים לא תמצאו אצלי בשפע ובוודאי שלא ממתכת, למעט סכין אחת בשרית וסכין אחת חלבית. עם אותה סכין אני מקלפת, חותכת כל דבר שצריך, מיישרת, מורחת.

האמינו לי, מניסיון ענף, כי גם במטבח שמבשל לאחד עשר ילדים, בלי עין הרע, לא צריך יותר מסכין אחת שחותכת. ואפשר להסתדר היטב עם קערות פלסטיק טובות. שלא לדבר על סטים טובים מפלסטיק, שאפשר לאכול בהם ולא לדאוג מצלחת מעופפת באמצע הסעודה.

מתי עובר הגבול - בין הגנה לאובססיה?

כן, פיתחתי פוביה לכל מה שקשור לבטיחות הילדים ואם מישהו ינסה לחקור מדוע, אגיש לו את הממצאים על מגש של כסף. עוד כשהייתי ילדה חשבתי שהעולם הוא מקום מסוכן. לא הגעתי לרציונל הזה בכוחות עצמי. ליתר דיוק, המבוגרים טרחו לספר לי שהעולם מסוכן. זה התחיל באיסור מפורש של הוריי, שלא אפשרו לי להשתתף באף טיול בית ספר. למה? כי טיולים הם מאורעות גדושי סכנות והם הכירו ילדים שלא עלינו, טבעו, נכוו, נדרסו ונספו בצורות שונות ומשונות בטיולים שונים. לכן מעולם לא השתתפתי בטיול שנתי (הילדים שלי אגב, כן משתתפים, לאחר שבעלי, מנהל בית ספר, טען שיש גבול לגבולות).

למען ההגינות אספר שבכל פעם שנערך טיול שנתי, ההורים שלי פיצו אותי ביציאה פרטית איתם. פעם נסיעה ברכבת, פעם יציאה למסעדה או לפיקניק בפארק.

הפוביות שלי לא נעצרות בטיול בחוץ. הן נכנסות גם לתוך הבית פנימה. במשך שנים אני שוטפת ערב ערב את הסלון, המטבח וחדר הילדים הקטנים, מפחד שמא מסתובבים על הרצפה חלקיקים קטנים והזוחל התורן יכניס חלילה לפה איזה חלקיק.

ועוד פוביה מהחצר הפרטית: מאז ומעולם מתנהל ויכוח תמידי עם הילדים שלי. הם ביקשו שאקנה בריכה לחצר ואני התנגדתי נחרצות לעניין. רק המחשבה שלרגע אסיט את הראש ואחד הקטנים חלילה וחס... קאט.

בריכה? בחצר הבית שלנו? לא יעלה על הדעת! הרי אפילו באמבטיה אני יושבת באובססיה מול המשתכשכים בה. כך הוספתי במשך השנים עוד ועוד היסטריות וכללי בטיחות שונים. אין לי ספק שבמקרים רבים גם הגזמתי.

נכון, אין לי ביטוח. אין לאף הורה ביטוח. אתה יכול לגדר את כל הבית שלך, את החצר שלך, לחיות בכלוב של בטיחות ושל כללים ומה שנגזר נגזר.

אסונות יכולים להתרחש בחוץ, בבית של חבר, בבית הספר וגם בבית המוגן. ועדיין אני שואלת את עצמי: אנחנו כהורים חייבים לדאוג לבטיחות של הילדים שלנו, היש גבול לדבר? אפשר לשים קו בין חובה להגזמה? אין לי תשובה.