בגלויה האחרונה לילדיו במלחמת יום הכיפורים כתב סא"ל יואב וספי ז"ל: "התחלתי להאמין שיש אלוהים בשמים", ימים ספורים אחר כך הוא נהרג. כשבנו הבכור ביקש להתגייס לשירות קרבי, חשבה לעצמה אלמנתו שרה וספי שיש אלוהים בשמים וזה לא יקרה שוב ולכן חתמה לו ונתנה את אישורה. ארנון נהרג. אחיינו שנולד 15 שנים אחר כך נקרא על שמו. הוא ואחותו התאומה, בני 15 היום, מכירים את הסבא והדוד רק מסיפורים.
איך היא ממשיכה בחיים?
"סבתא שלי שכלה בעל ושכלה בן והיא ממשיכה לחיות. היא אישה מאוד מאוד חזקה", מספרת חיה מושקא בנבנישתי, בת 16, תלמידת אולפנה לבנות באיתמר. אחיה התאום, ארנון בנבנישתי, נזכר: "בימי זיכרון, כשהייתי קטן, לא יכולתי לראות את סבתא בוכה. מעולם לא הכרתי אותם, את סבא שלי ואת דוד שלי ואני לא יודע איך היא מצליחה להכיל את כל הכאב הזה". חיה וארנון הם בני 16 בלבד וקשורים קשר עמוק אל מעגל השכול עוד לפני לידתם. הם חלק מפסיפס של 10 נערים ונערות שעומדים במרכזו של סרט בהפקת הטלוויזיה החינוכית "שמיכת טלאים" שישודר היום, ערב יום הזיכרון, בערוץ 23 ומחר בשעה 14:00 בערוץ 2. עשרה בני נוער, שנת 2014, המגיעים מכל קצותיה של החברה הישראלית ולכולם סיפור נוגע ללב של שכול ואבדן.
חיה וארנון הם דור שלישי לשכול. "אני לא מבין", אומר ארנון על סבתא שלו. "איך היא כל פעם קמה מחדש" וחיה מוסיפה: "היו לה הרבה אובדנים ולמרות הכל היא ממשיכה בשמחה של החיים".
ארנון מדריך רכיבה בישיבת כפר זיתים, מתלבט היום בנוגע לשירותו הצבאי וסבתא שרה נזכרת שכשבנה הבכור גדל, זימן אותה היועץ של בית הספר: "הוא אמר שמאוד קשה לילד, כי הוא רוצה להתגייס לחיל קרבי והוא לא יודע איך אני אגיב לזה. הלכתי הביתה בלב כבד. כל הלילה לא ישנתי... בבוקר קמתי ואמרתי לעצמי: יש אלוהים בשמים; פעם שנייה זה לא יקרה לנו וחתמתי לו".
1973: סבא יואב
כששרה אומרת "פעם שנייה" היא נזכרת בבעלה, סבא של התאומים. הוא היה ס' מפקד סיירת שקד. בערב יום כיפור שנת 73 הוא צעד עם אישתו שרה ברחובות המושבה יסוד המעלה, מרגיש בתכונה המתרחשת בגבול הקרוב ומתכנן כיצד לחבור אל החיילים שבשטח. לפני צאתו אמר לאשתו, "כשנחגוג לארנון בר מצווה נעשה זאת כאן בצל העצים ששתלנו עכשיו במשק". למחרת הוא הצטרף לחייליו ברמת הגולן.
"הוא יצא מהבית כשכולם צמו ונסע בין שבילי השדות כדי לא להפריע לקדושת היום", משחזרת שרה, שעומדת היום בראש סניף יד לבנים בצפת. "מאז לא ראיתי אותו". בבית נשארו שלושת ילדיהם הקטנים: ארנון שהיה אז בן 9, ורד שהיתה בת 7 ועינב שהיה בן 3. בגלויה האחרונה ששלח אליהם יואב משדה הקרב הוא כתב: "התחלתי להאמין שיש אלוהים בשמים", מספרת הנכדה חיה, מדקלמת את נוסח הגלויה בעל פה. "אמרו שהוא כל הזמן דיבר עם החיילים שלו ודאג להם שיהיה להם אוכל ושיהיו להם גרביים. ואחרי שהוא נהרג היתה דממה של כמה דקות בקשר", היא חולקת פרט ששמעה.
1983: למה חתמתי?
לאחר ששרה חתמה, ארנון בנה התגייס לסיירת צנחנים. "הוא רצה להיות כמו סבא. זה היה לו מאוד חשוב", מספרת חיה על הדוד שלא פגשה. במאי 1983, כשהוא בן 19 בלבד, התהפך הנגמ"ש שעליו פיקד בגזרת הרי השוף בלבנון והוא נהרג במקום. רגע לפני, מוסיף ארנון אחיה שקרוי על שמו, הוא הספיק לקרוא לחייליו "היכון להתהפכות" ובכך הציל את חיי חבריו. 7 מהם נפצעו. השכול היכה במשפחת וספי בפעם השנייה.
"סבתא כל הזמן שאלה את עצמה אחר כך 'למה חתמתי?' ויחד עם זה ידעה שהיא עשתה את מה שהיה נכון", מתארת חיה את הסיטואציה שאמנם לא ראתה מקרוב, אבל היא מכירה את פרטיה מהסיפורים ומהמחשבות שנולדו בדיעבד. חיה מלווה את סבתא שלה באירועים של בית יד לבנים בצפת ועוזרת לה בפעילות ההתנדבותית עם אלמנות ויתומי צה"ל באזור.
חייה של משפחת וספי ידעו תהפוכות רבות בעקבות השכול. שרה, אחות במקצועה, עסקה בפעילות התנדבותית ולא שינתה את אורח חייה החילוני. גלוייתו האחרונה של בעלה יואב, הפכה לסוג של צוואה לילדיה היתומים שבגרו: ורד ועינב ששכלו גם את אחיהם הבכור בחרו לחזור בתשובה; נאחזים במילים הכתובות בגלויה האחרונה "יש אלוהים בשמים".
1998-2014: דור שלישי לשכול
הקשר בין התאומים הצעירים, החבדנ"קים, לסבתא שלהם האצילית, עובר בסרט ללא מילים: במבטים, במחוות, בחיוך. "אני מכבדת אותם בדרכם", אומרת שרה ונזכרת כמה הופתעה כששמעה שלנכד הבכור שלה קראו "ארנון". "הם נולדו בסן פרנסיסקו וכשהם הודיעו לי מאוד התרגשתי. אני קוראת לו ארנוני". אחותו נקראת על שם רבנית נערצת בקהילת חב"ד וכך הצמד מייצג בשמותיו את כל הסיפור המשפחתי.
התאומים עלו לארץ בגיל צעיר וגדלו במושבה שבה חיו סבא יואב והדוד ז"ל שמעולם לא הכירו. למרות ההבדלים באורח החיים והחזרה בתשובה - הדמיון בין הדורות רב מן השוני. גם הם חובבי אמנות ושירה כמו יואב סבם. שניהם מנגנים בגיטרה. ורד אמם, אמנית פלסטית, מנציחה בעבודות שלה את אביה – סבם ואת אחיה - דודם, שארנון, כאמור, קרוא על שמו. היא מציירת את דיוקנאותיהם, חוזרת שוב ושוב על תווי פניהם.
"מאז שאני יודע לדבר שמעתי סיפורים על דוד שלי", מוסיף ארנון הצעיר. "כמוהו, גם אני אוהב חיות וזו הסיבה שבחרתי להיות כאן, בחוות הסוסים", הוא מספר ונראה כאילו הוא מנסה למלא בגופו את החלל שנוצר במשפחה. ההתעקשות להמשיך הלאה טבועה בתווי פניו של ארנון כשהוא אוחז במושכות הסוס בחיספוס, באופן שבו הוא פורט על גיטרה או בניסיון שלו להתחמק משיחה רגשנית על השכול. נראה כי כל אחד מבני המשפחה מצא לו דרך מיוחדת להנציח בלבו את מי שלא ישוב. "אני לא אוהב לדבר על זה", הוא עונה לשאלה איך זה להסתובב בעולם עם שמו של הדוד שנפל. "כשאומרים לי שאני דומה לו בתכונות ובהתנהגות אז אני שמח, אני מבין ומכיר יותר מי הוא היה".
"לפעמים כשאני לבד אני מדברת איתו"
העצים ששתל סבא יואב כבר נוגעים בשמיים. הוא החמיץ את בר המצווה של בנו, חגיגות יום הולדת רבות ואת הולדת הנכדים שגדלו והפכו לצעירים תאבי חיים. "בכל אזכרה אנחנו שומעים סיפורים חדשים, פוגשים חברים שהכירו את מי שאנחנו לא זכינו לפגוש. בכל שנה זה שונה. אנחנו גדלים ומבינים יותר", אומרת חיה.
"אנחנו לא עסוקים בזה כל הזמן", הם חוזרים ואומרים. "סבתא מספרת ונזכרת במיוחד באזכרות, באים אליה הביתה, באים חברים. בשנה שעברה לציון 40 שנה התאספו הרבה חברים", אומרת חיה, וארנון מוסיף: "יש קיר תמונות גדול עם התמונות שלהם וספר תורה על שמו".
"הייתי רוצה לפגוש את סבא", מודה חיה. "לפעמים כשאני לבד אני מדברת איתו, במיוחד ברגעים קשים. אבל למרות כל מה שהמשפחה שלנו עברה, אנחנו לא נתקעים בשכול, אלא ממשיכים הלאה, בוחרים בשמחה. הם השאירו לנו צוואה לחיים".
את הסרט על חיה וארנון ביסוד המעלה ביים שאולי גורודסקי. עורכת: ניבי שמעון. 4.5, החל מ- 20:00 - סרטונים בודדים אחת לשעה. 5.5 – גרסה מלאה של כל הסרט, 14:00, חינוכית 2.
