הורים רבים מתלבטים בשאלה האם החששות, החרדות והפחדים של ילדיהם הנם נורמליים; האם הם יחלפו; האם כדאי לפנות ליעוץ מקצועי? ישנם פחדים וחרדות אצל ילדים הנחשבים לנורמליים ומקובלים. פחדים אלה עלולים להקשות על ההורים לזהות האם המצב של ילדם הוא כזה הסוטה מהגבול הנורמלי. אפילו אם הפחד של ילדכם נחשב לנורמלי - כלבים, יריות או חושך, אין הדבר אומר שתהליך ההתמודדות של ילדכם ושלכם כהורים הוא התהליך הרצוי לטיפול בבעיה. להיפך, יתכן כי הדרך בה אתם מתמודדים תוביל לכך שהבעיה לא תחלוף ואף תחמיר.
איך תדעו האם יש בעיה?
השאלות החשובות שהורים שצריכים לשאול הן: האם ילדי סובל; האם תפקודו נפגע (חברתי, לימודי, רגשי); האם הבעיה נמשכת זמן רב; האם בגלל פחדיו וחששותיו הוא מוגבל בחיי היום יום (לא הולך לחברים, חושש ללכת לבית הספר, לחוץ מאוד); האם אנו ההורים מותשים, מתוסכלים; האם חיי המשפחה נפגעים; האם יש מתח רב בבית; האם יש כעס כלפי הילד; האם יש לי רגשות אשם בגלל התנהלותי מול הילד; האם בתנהלותי אני עוזר לילד להתמודד או אולי אף מחריף את הבעיה?
האם אנו עוזרים לו?
יכול מאוד להיות שאתם מודעים לכך שילדכם מתמודד עם דאגות או פחדים, אך אינכם יודעים מה לעשות על מנת לעזור לו. עליכם לשאול עצמכם:
- האם אתם מסוגלים לתקשר עם ילדכם בנוגע לבעיה או שהוא מסרב לכך?
- האם ילדכם מבין מה עובר עליו וכיצד ניתן לטפל במצב?
- האם המצב של ילדכם משתפר או שמא המצב מחמיר (יותר לחץ, יותר הימנעות, יותר הגבלות בחיי היום-יום), למרות מאמציכם לשפר את המצב?
מתי נהיה מודאגים? דגלים אדומים המסמנים חרדה אצל ילדך:
- הילד מגיב באופן קיצוני לסיטואציות שונות: בכי, סממנים פיזיים, עצבות, כעס, תסכול, חוסר-תקווה, מבוכה.
- כאשר הילד נמצא בסיטואציה מלחיצה הוא מרגיש במצוקה, נסער או כעוס.
- הילד שואל שאלות חוזרות לאישור המבטאות דאגה, כמו "מה יקרה אם...", הוא לא מקבל טיעונים הגיוניים ויש קושי גדול לנחמו.
- כאבי ראש, כאבי בטן והחסרת לימודים עקב כך באופן קבוע.
- הילד מפגין חרדה המתעוררת זמן רב טרם המאורע המלחיץ – שעות, ימים ואפילו שבועות לפני האירוע.
- הפרעות בשינה – קושי להירדם, תלות בהורים, סיוטים חוזרים.
- פרפקציוניזם - הילד מציב סטנדרטים גבוהים מאוד, לעיתים אף לא אפשריים.
- הילד לוקח על עצמו אחריות רבה ויתרה; דואג באופן תמידי מכך שאחרים לא מרוצים ממנו; מתנצל גם כשהדבר לא נחוץ.
- הימנעות מהשתתפות בפעילויות חברתיות מקובלות, כולל הגעה לבית הספר.
- הפרעות של תפקוד הילד או המשפחה: קשיים בהליכה לבית הספר, לחברים, לפעילויות דתיות, למפגשים משפחתיים, לסידורים שונים, לחופשות וכדומה.
- ההורים מקדישים זמן רב לניחום הילד עקב תחושות לחץ ומועקה שהוא חווה מהתמודדות עם מצבים שונים. בנוסף, הקדשת זמן רב לשידול הילד לבצע פעולות יום-יומיות נורמטיביות: שיעורי בית, פעולות היגיינה, אכילת ארוחות.
הסיפור של אורי
אורי בן השש מתחיל ללמוד לשחות. יש לו שאלות רבות בנושא: האם המדריך שילמד אותו יהיה נחמד; האם יחויב להישאר במים במשך כל החוג, גם כשיהיה לו קר; האם יצטרך לנסות לשחות לבד? הוא גם קצת חושש מטביעה ומכך שלא יעזרו לו. אורי מצפה לחוג ורוצה להיות חלק ממנו, אך בכל זאת מבקש מאמו להישאר איתו בזמן החוג. הוא מסיים את החוג בתחושות חיוביות ומצפה לכך שבעוד מספר שבועות יוכל לקפוץ מהמקפצה. הוא מרוצה מהמדריך ואפילו הניסיון לשחות לבד הצחיק אותו ולא הפחיד אותו כלל! לאורי היה קר במים בחלק מהזמן, אך הוא התמודד עם הבעיה וביקש מאמו שתדבר עם המדריך כך שבפעם הבאה שיהיה לו קר ירשה לו לצאת. בנוסף, אורי עדיין רוצה שאמו תישאר בחוג למקרה שיזדקק לה.
אורי נחשב ילד שלוקח לו יותר זמן "להתחמם". הוא זהיר וזקוק ליותר מידע מאשר ילדים אחרים. דמיונו מוביל אותו למחשבות ודאגות, אך ברגע שאלו חולפות ועם קצת זמן וסבלנות, הוא מסוגל להתמודד עם כל דבר. דן, מצד שני, תקוע. הוא חווה לחץ וחשש רב לפני כל אירוע בו הוא עתיד להשתתף ובהתאם לכך גם הוריו. בנוסף לכך, הוא חש תחושות של כישלון ומתוך כך מאמין שהדרך הטובה ביותר להתמודדות עם אירועים היא הימנעות מהם. למרבה הצער, דפוס זה חוזר על עצמו בסיטואציות רבות ומשאיר אותו חסר בטחון וחסר אמונה ביכולתו להתמודד עם אתגרים ואת הוריו מתוסכלים, כעוסים ומיואשים.
סיפורו של דן
לדן בן השש, לעומת זאת, יש קושי בהסתגלות למצבים חדשים. הוא לא רוצה לנסות ללכת לחוג שחייה והוא בוכה ומסרב ללכת מאז שאמו הציעה את הרעיון בשבוע שעבר. קשה לו להגיד מדוע הוא מפחד. הוא פשוט לא רוצה ללכת. הוא גם מתלונן על כאבי בטן וכאבי ראש. ביום של החוג הוא מתחבא מאחורי הספה, מסרב להתלבש ובוכה בזמן שאמו מובילה אותו לרכב. כשהוא מגיע לחוג, הוא מסרב לצאת מהרכב ונאחז באמו בזמן שהם נכנסים. דן לא מסוגל לבצע תרגילים במים כמו הילדים האחרים וכשהמדריך מבקש ממנו לנסות דבר מה, הוא לא מפסיק להסתכל על אמו. אותו תרחיש חוזר על עצמו במשך שבועיים נוספים. הוריו מותשים ומתוסכלים, עד שאמו ואביו של דן מחליטים שחבל על המאמץ וחבל על הסבל של כולם ושעדיף שיעזוב את החוג. דן שמח שלא צריך יותר ללכת לחוג, אך מרגיש שונה משאר הילדים ומרגיש חסר בטחון.
ציפיית ההורים מדן שירצה ללמוד לשחות כאשר הם מביאים אותו לחוג, אינה הגיונית. דן והוריו צריכים ללמוד לשנות את דפוס ההתנהגות הלוחצת הזו, המציבה דרישות שאינן הגיוניות. אפשר לפתור את הבעיה בצורה הדרגתית, על ידי חזרה לשלבים קודמים בתהליך הכניסה לחוג. דן יכול למשל ללכת כמתבונן במשך כמה שבועות ולראות כיצד החוג מתנהל, לפגוש את המדריך למספר פגישות אישיות, לאכול משהו קטן בקפיטריה שבכניסה לחוג ובסופו של דבר אפילו להיכנס למים בחמש הדקות ה"בטוחות" ביותר במהלך החוג. הוריו יכולים להתחיל לשנות את התנהלותם. למשל, לראות את הקושי שלו; להוריד את הכעס המופנה כלפיו; להפסיק את ה"עזרה" שלהם בהתנהגויותיו הנמנעות בכך שלא יקחו אותו לחוג, אך בד בבד לראות את מצוקתו; לעודדו להתמודד עם קשייו ולא להכנע להם.
במקרה שהבעיה הנה משמעותית, מובילה לקושי בתפקוד הילד, מחבלת בחיי המשפחה ונמשכת זמן רב, כדאי מאוד לפנות ליעוץ מקצועי.
