זה לא חדש שדיור בישראל הוא ערך עליון. אנחנו מודדים את עצמנו לפיו, שואפים אליו ומרגישים בטוחים כשהשגנו לעצמנו קורת גג בטוחה בבעלותנו. לכן, אין זה פלא שלאור הקושי בשנים האחרונות בהשגת ה"בית" הנכסף, גם אם הוא דירה, קם קול מחאה גדול. ואכן, ישראל היא אחת המדינות בהן הקושי להצליח להגיע להישג הזה הוא מהגדולים בעולם. עלות הדיור (והמחייה) הגבוהה באופן משמעותי בהשוואה לשאר העולם המתפתח, בשקלול עם רמת ההכנסה הנשחקת והולכת, מותירה משפחות רבות עם סימני שלה הולכים וגדלים בעניין.

כמו רבים אחרים, גם אבות הפרלמנט מחפשים את הדרך להגיע לשם או משלבים בין כמה דרכים, כמו עבודה קשה, כסף מההורים, תשלומי ביטוח, דמי מפתח ועוד. אך כל אלו לא מפחיתים את רמת הקושי והדילמה.

כשיש מספיק

"כשניהלנו דיון האם לקנות דירה או לא (ולא בזכות עצמנו. בעיקר בזכות ההורים)", מספר ברק שטרית. "הדעות שלי ושל אישתי היו מאוד חלוקות. אני, רציונלי שכמוני, טענתי שזה לא הזמן ושאם כבר, אז עדיף דירה להשקעה וצריך לקנות בסכום נמוך ועוד אי אילו משפטים רציונליים שונים ומשונים. אישתי, אמוציונלית שכמוה, רצתה בית חלומות (בתקציב מאוד מוגבל), קרוב להורים שלנו (כי מי יעזור עם הילדים?), בית לגור בו (מי יקנה להשקעה? נראה לך?!), ועוד אי אילו טיעונים המגובים באמוציות ומקשים על שיקול הדעת הרציונלי שלי".

או כשאין מספיק

"אני ומורן גרים ביחידת דיור מעל ההורים שלה מאז שהתחתנו (לפני כמעט 5 שנים)", מספר אליסף יעקב. "והגענו למסקנה שמיצינו את העניין. הבעיה היא (כמו שבטח כבר הבנתם) שאין לנו מספיק כסף, בטח לא מספיק בשביל לקנות בית. וכשאני אומר שאין לנו מספיק כסף בשביל לקנות בית, אני מתכוון שאין לנו אפילו מספיק כסף בשביל ההון העצמי, כדי שנוכל 'לזכות' לקבל משכנתא, שאותה נצטרך לשלם ב-20 שנה הבאות, במקרה הטוב. כלומר, אין לנו מספיק כסף כדי שנוכל לקבל עוד כסף, כדי שיהיה לנו מספיק כסף, בשביל לקנות בית".

כשמצליחים

אפילו אלו שהצליחו להגיע למעמד הנכסף של קניית בית, מתארים את הדרך הפתלתלה הזו כסיפור מעשה רב מזל, מזל שמגיע בדמות עזרה מההורים: "לפני כשנה בחרנו דירה שהתאהבנו בה לחלוטין", מתאר יובל אדם. "וקנינו. הצטרפנו לאלפי הזוגות הצעירים שקנו דירה במחיר מטורף, משכנו את עצמם עד שיהיו מכוניות שעפות, ועכשיו מתפללים שרק לא יירדו המחירים כי אז שוב נצא טמבלים ברמות. אנחנו מאוד אוהבים את הדירה שלנו. היא יפה ומקסימה ואנחנו עובדים כל הזמן כדי להפוך אותה יותר ויותר לבית, ככל שהתקציב מאפשר. אותו תקציב שמתחלק עם שני ילדים בגן, עם המשכנתא, האוטו, הסופר... אנחנו זוג עם מזל, כך נראה. היתה מספיק עזרה מההורים ויחד עם החסכונות שלנו, קנינו דירה שממש אהבנו. הרבה זוגות יתחלפו איתנו. אני יודע".

אפשרות קנייה נדירה או מתוזמנת נכון

"בתחילת שנות השמונים", מתחיל אילן שיינפלד את הסיפור על דירתו. "כשעוד הייתי סטודנט בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב וסגן עורך לספרות בעיתון 'על המשמר', גרתי בדירה שכורה בנווה צדק - הדירה שבה חייתי ובה איבדתי את אהובי. יום אחד התקשרה אלי חברתי ורד כהן-ברזילי. "אילן", אמרה לי. "ראיתי היום בשכונה דירה קטנה בדמי מפתח, שיכולה מאוד להתאים לך. אני לא רוצה לקנות אותה, כי היא לא מתאימה לנו. מה דעתך שתלך להסתכל בה?" הייתי אז תפרן. חייתי משקל לשקל. ורד ידעה עד כמה שכר הדירה מקשה עלי את החיים".

או תאונה...

"גלגולו של המזל מתחיל שמונה שנים לפני קנית הדירה, לפני שבכלל הכרתי את אשתי", מספר עומר להט. "ליל ה-14 בנובמבר 1999, הלילה שאותו אני מכנה עד היום 'בראשית', בו 17 שנים מיום הולדתי הסתיימו להן והתחילו להם חיים חדשים. נפצעתי קשה מאוד בתאונת דרכים, עברתי ניתוחים ואשפוז לא סימפטיים שבסופם והודות להם, אני לא עד כדי כך מכוער ואני הולך על שתי רגלים. אבל איך זה קשור לדירה בה אני חי היום? ובכן, לאחר ההחלמה ובמשך מספר שנים, תבעתי את הביטוח של הנהג שגרם לתאונת הדרכים וקצת אחרי שהשתחררתי מהצבא קיבלתי צ'ק".

מבחן ההצלחה של גבר

המאבק הזה, היום-יומי, למציאת קורת גג וביטחון, הופך להיות משקל כבד מנשוא ביום בו אתה הופך להיות אבא. הוא הופך להיות כזה מאחר ואנחנו עדיין חיים בחברה המצפה מהגבר להיות האחראי הכלכלי. ואפילו אם בביתנו אנו אנחנו שווים לבנות זוגנו, עדיין, שנים של חינוך רגשי מונחות על כתפינו ומעצימות את משקל האחריות. "מבחן ההצלחה האישי שלי כגבר, כבן-זוג וכאב הוא בניית בית-קרקע", משתף גבריאל וינמן. "ברור לי שזה מבחן ארכאי, קמאי ומאוד לא 'מאה-עשרים-ואחת-י' ואני חושב שבמקום כלשהו אני מתבייש בזה. אני נבוך קצת בכך שעם כל המעשים והדיבורים לאורם אני מנסה לחיות, אודות מודעות עצמית, חשיבה גבוהה וחקר המניעים שלנו, אני בסופו של יום מוצא את עצמי שואף למשהו הומו-סאפיינסי - לבנות מערה טובה, לוודא שלא יחדור לתוכה גשם ולוודא שהאש לא תכבה בה".

האבהוּת טרפה את הקלפים

לפעמים תשתנה מערכת השיקולים שלנו. "כנראה שלקחנו משכנתא גבוהה מדי ולא מעט סיכונים", מתוודה טל חן. "ולא היה חסר הרבה כדי שכמו הרבה אחרים, לא היינו יכולים בכלל להרשות את זה לעצמנו, גם אחרי העזרה מההורים והכל. יכול להיות שבזמן שחלף, הבית שקנינו כבר שווה הרבה יותר כסף ואולי חבל שלא קנינו קודם ואולי בעצם חבל שלא חיכינו כי אחרי הביטול על המע"מ ירדו המחירים... כל הטיעונים האלה הפכו להיות לא רלוונטיים ברגע שהפכנו להיות משפחה. האבהוּת גרמה לי לדעת איזה בית אני רוצה; להבין אילו ויתורים אני מוכן לעשות ומה אני מוכן לסכן".

ואולי כאן המקום להדגיש: זה לא שלכן, הנשים, אין אחריות. זה לא שאתן לא חלק מהמשחק או שאתן לא לוקחות חלק בנשיאת הנטל הכלכלי. העניין הוא שלא משנה כמה תהיו איתנו שם, אנחנו עדיין נרגיש כך, "כי החברה שלנו עדיין שוביניסטית ברובה", מפרט ברק שיטרית. "נכון, היום כבר נלחמים על שוויון והאישה עובדת יותר. ועדיין – גבר שאינו מצליח להחזיק קורת גג לילדיו ולאשתו – יקבל מהחברה תחושה של כישלון. כמו שנותרה בנו הכמיהה העזה לבית מאז ימי אברהם יצחק ויעקב, כך גם נותרה בנו הציפייה מהגבר לפרנס ולכלכל את משפחתו".

ככה זה כשיש שניים?

ואם המצב עגום כשיש איתך עוד מישהי (או מישהו) לחלוק איתו את נטל המגורים, הוא הופך להיות ממש אבסורד במידה ואתה מתגרש. "במדינת ישראל", מסבר את אוזנינו גיא רוה. "תחת הדין האישי בו רק האב חייב בכלכלת ילדיו הקטינים, כל אב גרוש משלם לאמא מדור עבור ילדיו, 30% עד 50% מעלות שכר הדירה. פועל יוצא הוא שהאב נושא בעלות מדור כפולה עבור הילד – גם בבית האם וגם בביתו שלו. בתא המשפחתי שלנו איתי נמצא כמחצית מהזמן אצלי, כמחצית מהזמן אצל האמא. ואני שואל את עצמי, מדוע אני צריך לשלם מדור מלא וכפול עבור איתי שלי? צריך להבין שמעבר לנושא אי הצדק הכספי, יש כאן במקרים רבים גם פגיעה חמורה בילד והרי מה עושים אותם אבות שלא יכולים לעמוד בנטל הכלכלי? אני מכיר עשרות אבות שחזרו לגור עם ההורים, ששוכרים לעצמם חדר במחסן ובהרבה מקרים לא יכולים להלין את ילדם אצלם".

רגע של אופטימיות: תיכף יתפנו המון בתים

ואולי אנחנו בכלל צריכים להיות אופטימיים. "בעיית הדיור תפתר מעצמה", טוען אסף רותם. "רק לפני שבועיים סיפר הממונה על הבנקים שהם נערכים לתסריט שבו23 אלף משקי בית יאבדו את בתיהם כי הם לא יכולים לעמוד במשכנתאות. כשזה קורה ל-23 אלף משקי בית, נכפיל בחצי מיליון שקל חוב אבוד ותגיעו ליותר מ-11 מיליארד שקל. תגדילו את המספר הזה על חובות נוספים של עצמאים ושל חברות ממונפות, נגיד 20 מיליארד שקל וזה בשקט מוחק את כל הבנקים בארץ שלא קוראים להם לאומי או פועלים ואת בועת הנדל"ן בדרך. פרובלם סולבד, כמו שאומרים".

והיי, בואו לא נשכח שגם יתפנו עוד 23,000 דירות, אז בכלל...

לבעלי לב חזק - הפוסטים המלאים:

הזווית הסוציאלית: אליסף יעקב: קח לך אישה ובנה לה בית

הזווית הקפיטליסטית: גבריאל ויינמן: בית זו לא בסך הכל קופסא שגרים בה

הזווית הטרנספורמטיבית: טל חן: כלכלת בית

זווית בדילמה: עומר להט: יצאתי בזול

זווית בדילמה2: יובל אדם: היה קשה משחשבתי

הזווית האידאית: ברק שטרית: יציאת מצריים, היהודי הנודד והמשכנתא שלי

הזווית הפסימית (או סארקסטית? או מציאותית? טוב, תחליטו לבד): אסף רותם: חרדות שלפני הקריסה

הזווית הדיבורסיבית: גיא רוה: לשלם שכר דירה כפול כאב גרוש

הזווית האובסולוטית: אילן שיינפלד: בית על תנאי