"החברה הרוסית היא חברה חולה"; "תראו מה קורה באוקראינה"; "אנחנו רואים בדיוק איפה רוסיה נמצאת מבחינת קידמה"; "אחוז האלכוהוליסטים עצום, אין דמוקרטיה, אין חופש מחשבה".
מבול של תגובות קשות תקף אותי לאחר שפירסמתי בשבוע שעבר את הפוסט: "למה אין לנו במדינה בית ספר רוסי?", בו דיברתי בשבחו של החינוך הרוסי. המגיבים טענו שהחינוך הנוקשה - רוצח יצירתיות.
ואני אומרת, באמת?! נראה לכם ששמירה על כללים וגבולות יוצרת נטייה לאלכוהוליזם ואלימות? נראה לכם שמה שקרה ברוסיה וקורה באוקראינה מצביע על צייתנות יתר והליכה עיוורת אחר המנהיגים? ממתי רובוטים עושים מהפכות?
ובנוגע ל"רצח היצירתיות", אילו שיטות חינוך נראה לכם שהיו מקובלות בתקופת הרנסנס? חינוך דמוקרטי, אולי? אז זהו, שלא. גדולי המדענים והאומנים של כל הזמנים חונכו ביד קשה ואביו של וולפגנג אמדאוס מוצרט עמד מעליו עם סרגל ביד. לומר לכם את האמת, לנו בבית הספר בקייב לא הייתה אף מורה עם סרגל ביד.
אנחנו לא רחוקים מרוסיה
אני מאמינה שחולי בחברה ובבני אדם נובע מהזנחה ומחוסר אכפתיות. העוני הקשה, העבודה סביב השעון והתסכול מחוסר היכולת להביא פרנסה הולמת - אלה התורמים הגדולים לאלכוהוליזם ולאלימות. זה מה שקורה היום ברוסיה, אוקראינה ובשאר המדינות של ברית המועצות לשעבר. וכן, לילדים שגדלים בתנאים אלה יש פוטנציאל גבוה ללכת בעקבות הוריהם.
אני רוצה לשאול אתכם, מה הבדל בין הורה שאומר לילד הניגש אליו: "עוף מכאן לפני שאני מעיף אותך. אתה לא רואה שאני עסוק?" לבין הורה שאומר: "אני לא יכול לדבר איתך, חמודי. אני עסוק. קח 50 שקל ולך תקנה לך משהו" או הורה שמאפשר לילדיו להישאר ערים עד אחד עשרה בלילה כי הוא חוזר מהעבודה בתשע? גם אם זה נראה כמו הבדל בין שמיים לארץ, אין זה כך. אין שום הבדל. המסר לילד הוא אותו מסר - אין לי זמן בשבילך. לא משנה אם אתה דוחה את הילד בגסות או נותן לו צ'ופרים בתמורה לזמן איתך, התוצאה היא אותה תוצאה. אתה מזניח את ילדיך. ומי שמזדעזע ממה שקורה ברוסיה, שלא יטעה, אנחנו לא רחוקים משם.
ציות מתוך כבוד? הצחקתם אותי
אני מאמינה כי תפיסה לפיה הילד צריך לציית לחוקים מתוך כבוד והערכה ולא מתוך צייתנות עיוורת, אינה מחוברת למציאות. זאת תיאוריה יפה מאוד, אבל איפה זה עובד בדיוק? כמה אנשים מבוגרים אתם מכירים אשר מכבדים חוק רק מתוך כבוד והערכה? שמעתם את הביטוי "חוק ללא שיניים"? הוא נולד מתוך מציאות ולא מתוך תיאוריה. הרי ידוע לכל שעד שלא מבטיחים אכיפה הולמת, אין לחוק שום סיכוי.
שוב ושוב אנו שומעים "עדיין אין ענישה מספקת" ביחס לעבירה כזו או אחרת - כשהעונש אינו מרתיע מספיק. אז מה קרה לציות מתוך כבוד והערכה? מדוע כשאנו רוצים למנוע תאונות דרכים, מדברים על החמרת הענישה וכשאנו רוצים למנוע אלימות בבתי הספר מדברים על חינוך לכבוד והערכה? נראה לכם שילדים הם שונים מאתנו או שאולי אם ננטרל אותם לגמרי; ניתן להם חופש פעולה מלא, ללא גבולות והגבלות, הם יעברו שינוי גנטי?
מי צריך את כל החופש הזה?
ובכלל, מישהו שאל את הילדים אם הם רוצים את כל החופש הזה או שזה יותר "קחו אותו בכוח, כי האמת, אין לנו זמן עבור קביעת חוקים וגבולות ובטח לא עבור שמירה על החוקים". הרי חינוך נוקשה דורש השקעת זמן לא מעטה וגם כוח נפשי להתמודדות בלתי פוסקת עם נסיונות למתיחת הגבולות לפה ולשם. "למה אני צריך ללכת לישון עכשיו?", "אבל לחבר שלי מרשים", "אבל כולם מקבלים ממתק", "אני לא רוצה ללכת היום", "נמאס לי", "לא בא לי" וכדומה. באמת למי יש כוח לזה? יותר נוח להאמין שמתן חופש פעולה לילדים יתרום ליצירתיות ולהצלחתם בתחום ההייטק בעתיד.
אני יודעת שילדיי פונים אלי כל היום וכל יום בבירור של "מה מותר ומה אסור", "מה כדאי ומה לא". לא מתוך צייתנות או פחד, אלא מתוך רצון לקבל יחס ואוזן קשבת. חשוב להם לקבל משוב על מעשיהם ועל דעתם; לקבל מאה אחוז תשומת לב כשמשהו מטריד אותם. וכן, יש לנו בבית חוקים שלגביהם אנו דורשים צייתנות עיוורת, חוקי בל יעבור. יש סדר יום, יש זמני שינה, יש חוקים בנוגע לישיבה ליד השולחן, יש חוקים בנוגע לחוגים. יש גבולות שילדים אף לא מנסים למתוח. ואתם יודעים מה האיום הכי גדול עבורם? שאבטל אל כל החוקים והגבולות ואתן להם חופש פעולה מוחלט. מבחינתם זה שווה ל"אני לא קיימת יותר עבורכם".
