בתי הבכורה עולה לחטיבה. בחודשים האחרונים התרוצצנו בין בתי ספר שונים, במטרה לבחור את הטוב ביותר עבורה. לכאורה, המבחר לא רע. בית ספר דמוקרטי, בית ספר קשת, בית ספר פרטי או ציבורי, תכנית חמד"ע, כיתת מופת ויש גם מגוון עצום של תכניות העשרה ומגמות המשך.
האמת, הלכנו לאיבוד. כיצד נדע מה נכון יותר? ואז אמרתי, טוב, חייבים להתמקד. מה בעצם הכי חשוב לנו כהורים? וזה קל, חשוב לנו שתסיים עם תעודת בגרות ושתקבל חינוך בהתאם לערכים הנהוגים בבית. בנוגע לתעודת הבגרות, כל בתי הספר באזור הציגו אותם מספרים פחות או יותר והאמת היא שאם מוחקים מהרשימה בית ספר פרטי, שדורש שכר של אוניברסיטה, אז נותר תקציב למורה פרטי במידת הצורך. הבעיה היא שבנוגע לערכים, מתברר שלמרות השפע הקיים, אין אף בית ספר שתואם את הצרכים שלנו. גם לא בית ספר פרטי. בשיא הרצינות, למה אין בית ספר רוסי?
כבד את אביך, אמך ומוריך
אני לא מתכוונת רוסי במובן שילמדו בו בשפה הרוסית, למרות שיבורך שר החינוך אשר יכניס את השפה הזו למערכת. מדוע שילדיי לא יקבלו הזדמנות לחזק רוסית במסגרת בית הספר? למה הם חייבים לבחור בין צרפתית לערבית? אבל נעזוב את השפה. זה לא העיקר.
כשאני מדברת על בית ספר רוסי, אני מתכוונת לחינוך נוקשה יותר ומבחינתי, שיילמדו בו סינים. אני מדברת על ערכים מן הסוג של "כבד את אביך ואמך" וגם כבד את מוריך. נכון שבממלכתי-דתי מחנכים לחלק גדול מהערכים הללו ולא במקרה יש לא מעט יוצאי ברית המועצות לשעבר ששולחים את ילדיהם לבתי ספר דתיים, כמו רשת 'שובו', למרות שאין להם שום זיקה לדת. גם אני העדפתי לשלוח את ילדיי לממלכתי-דתי, לאו דווקא בשל לימודי הקודש. יחד עם זאת, גם ממלכתי-דתי הוא לא כמו שהיה פעם. גם המסגרות האלה נדבקו בחיידק של "הכל מותר" ולאחר שש שנים במערכת, אני די מאוכזבת.
אחזור ואומר - למה? למה אין בית ספר רוסי?! בית ספר שבו לא צריך לבחור בין להיות בן אדם לבין לשאוף להצליח; בית ספר שבו לא יצורף לתעודת המחצית פתק המדגיש כי אדם אינו נמדד ע"י ציונים ושזה לא עוזר אם אתה התלמיד הכי הכי... אני לא טוענת שהאמירה הזו לא נכונה או שהיא לא צריכה להיאמר. כן צריכה, אבל לא בצירוף לציונים. זה כמו לומר לילד "תתעלם מציונים. הם לא חשובים כלל". אז למה בכלל להנפיק תעודות מחצית, אם הציונים לא חשובים? תנו לילדים הערכות בנוגע לאופיים ואיכותם כבני אדם. נראה לי שכל המערכת נכנסה לסחרחורת ולא יודעת כיצד לצאת ממנה.
מי כאן הבוס?
משום מה תולים את הסיבות לאיבוד הערכים בשאיפה להצטיינות. שר החינוך החדש, שי פירון, חוזר ומדגיש מצד אחדחינוך לערכים ומצד שני מצהיר שצריך להתמקד פחות במדידה, פחות ללמוד ולענות כמו תוכי ולהקדיש יותר זמן לחשיבה. אני באמת לא מבינה מה קשר. חשוב להיות בן אדם והרצון להשתפר, לשאוף ליותר - רק מוסיף. לא גורע. אני לא אומרת שצריך להתמקד במדידה (גם בעיני מבחני המיצ"ב מיותרים), אבל ללא מדידה, איך ילד ידע אם הוא מצליח להשתפר? ולמה לו להתאמץ אם אין בקרה? בקצב הזה בקרוב נחלק לכל הילדים מדליות זהב בבתי ספר, בדיוק כפי שנעשה כבר במסגרת החוגים למיניהם. כולם אלופים!
ובכן, הבעיה לא קשורה להישגיות או לתחרותיות. הבעיה קשורה אך ורק למשמעת. אין בכלל מה לדבר על ערכים או הישגים אם אין משמעת. הילד צריך לדעת מי הבוס גם בבית וגם בבית הספר. צר לי, אך השיטות החדשות בחינוך, כמו ישיבה במעגל בכיתה, רק מוסיפים עוד לטשטוש הגבול בין המעמדות. ההורים הפכו לחברים של ילדיהם והמורים לחבריהם לכיתה. "לומדים יחד".
אני מאמינה שצריך להיות גבול ברור בין מורים לבין תלמידים ושתלמיד צריך לדעת את זכויותיו ואת חובותיו, עם דגש על חובותיו. צריך להיות מובן לכל שיש לקום בכניסת המבוגר לכיתה; שצריך להרים יד אם רוצים לומר משהו; שאין משחקים בנייד בעת השיעור; שלא בועטים בכדור במסדרונות; שאם לא הספקת לאכול בזמן ההפסקה - זו בעיה שלך בלבד; שלא נוגעים בציוד המורה ללא רשותה וכמו כן, גם לא בציוד התלמיד שלידך וכן הלאה. זהו הבסיס ואתם יודעים מה? לשנן כמו תוכי הכרחי ללימוד הבסיס. קחו דוגמה מלימוד לוח הכפל. הניסיון לפתח חשיבה על סוגיות הכפל במקום פשוט לשנן את הלוח, נחל כישלון מוחץ. ילדים לומדים במשך שנתיים את לוח הכפל ובכיתה ד' עדיין יש להם קושי.
אז מה רוצה כל אם יהודיה?
לסיכום, אני ממליצה לשר החינוך לעיין בספריה של פרופסור איימי צ'ואה, מחברת רב־המכר "המנון הקרב של אמא נמרה" (2011), המציג את תורת החינוך שלה עם כללים וחוקים נוקשים אף יותר מ"החינוך הרוסי" ואת ספרה החדש "החבילה המשולשת" (2014), בו מדובר על יתרונות המיעוטים המסוימים בארה"ב, שוב, מהיבט החינוכי. אז אם בארה"ב יהודים שייכים למיעוט וחלומה של כל אם יהודיה הוא שילדיה ירכשו את ההשכלה הטובה ביותר ויצליחו כעורכי דין, רופאים וכדומה, כאן בארץ, יהודים הם הרוב והחלום העיקרי של כל אם בנוגע לילדה הוא ש"לא יחסר לו כלום".
לפי איימי צ'ואה, זהו מתכון לכישלון ואני אומרת לכם - היא צודקת במאה אחוז! תנו למיעוט הרוסי לקבוע את הטון בחינוך, כל עוד לא מאוחר מדי ואז גם אנחנו כבר נשכח מאיפה באנו. הרי אם מערכת החינוך תמשיך את הקו הנוכחי, בעוד עשור נצטרך לגייס מחנכים סינים שיצילו אותנו מעצמנו.
