"לצאת מוקדם לילדים? שאשתך תצא"
הבוסית שחושבת שהילדים אמורים להיות עם אישתך; המראיינת שמזדעזעת שאתה רוצה לראות את ילדייך ערים פעמיים בשבוע והבוסים שמקבלים הכל - אבל רק אם אתה גרוש. חברי פרלמנט האבות שלנו רואים את השינוי בשטח, אבל חושבים שיש לנו עוד הרבה עבודה (לא במשרד. בבית)
ראיון עבודה לתפקיד ניהולי במשרד מוביל: "הראיון היה מצוין ולאורך רוב הפגישה בכלל הייתה לי תחושה שהמראיינת מנסה לשכנע אותי למה כדאי לי לבוא לעבוד אצלה. אולי זה מה שהעניק לי את האומץ לשלוף בראיון דרישה לא שגרתית", מספר בפוסט שלו על אבהות וקריירה, הבלוגר טל חן. "אמרתי שאני אשמח פעמיים בשבוע לצאת בסביבות חמש-שש, כדי שאספיק לארוחת ערב ולאמבטיה של רועי.
"המראיינת החווירה. 'פעמיים בשבוע?' מיד הסתייגתי. 'ברור שזה לא יבוא על חשבון העבודה ותהיה הרבה גמישות ובימים אחרים אני אעבוד כמו חמור וגם אחרי שהוא יירדם אני אהיה זמין וגם..." כלום לא עזר. המראיינת נכנסה לפוסט טראומה'".
"ומה עם אשתך?"
לא נדיר לשמוע את סיפורי האימה האלה על ראיונות עבודה. ואם לא די בכך, עדיין יש לא מעט מקומות שעושים פרצופים בכל פעם שהילד חולה. כך מספר גם ינון רטיג, שבסך הכל רצה ללכת להחליף את אשתו, כדי שהיא תוכל ללכת להיות עם אחותה שבדיוק ילדה.
- "תגיד, אתה לא חושב שזה קצת מוגזם?"
- מה?
- "זה לא שהיא יולדת. זו אחותה".
- "זה מצב מורכב".
- "טוב, אבל אתה מחסיר יותר מדי ימי עבודה מעבר ליום הקצר שלך".
- "יש בעיה עם התפוקה שלי? אני הרי עומד בכל הדד-ליינים שלי תמיד ואפילו מסיים יום לפני".
- "נכון, אבל אתה לא פה ומה עם אשתך? היא לא לוקחת חלק בגידול הילד?"
קודם כל אמא
וזה לא שאנחנו מבקשים משהו מעבר לגבולות ההגיון. "אז מהם הצרכים שלי?",עונה עומר להט. "ימי מחלה בעיקר, אבל לא רק. מדובר גם בהיעדרויות לצורך פעילויות בגנים, כמו חגים ומסיבות, פעילויות שאני כאבא לא רוצה ולא מוכן לפספס אם אני לא באמת חייב. מדובר גם בימי חופשה כשלילדים אין מסגרות וגם, אם כי בתדירות נמוכה יותר – חופשה סמלית בת לפחות שבוע לרגל הולדת ילד חדש למשפחה".
"הבעיה היא שבחברה שלנו ואני מתכוון להלך הרוח בחברה הישראלית המחלחל גם לארגונים", מסביר עומר בפוסט שלו. "התפיסה היא שהאמא (או סבתא) הן הכתובת הראשונה, המיידית והטובה ביותר לטיפול בילד חולה או ילד שזה עתה נולד וזה נתפס כמעט באופן אוטומטי שהאמא היא זו שתהיה לצד הילד בעת שעת יצירה במסגרת חגיגות יום המשפחה, לדוגמה".
בפוסט של דוד שמעון בנושא, עולה שאלה מעניינת - איך קורה שאחרי שגברים מתגרשים, פתאום השעות עם הילדים הופכות לאפשריות? דוד מספר על בוס אחד שהיה מגיע לעבודה הרבה לפני כולם, עוזב אחריהם וזמין בטלפון 24/7. ואז הוא התגרש והתחיל לצאת יומיים בשבוע מהמשרד בשעה 14:30. הוא גילה שהפרויקט לא התמוטט בלעדיו. "מהנסיון האישי שלי", כותב דוד. "ה'יום בשבוע' (daddy day) הפך לסטנדרט בתעשיית ההיי-טק מרובת שעות העבודה. "למה רק ערב אחד בשבוע הוא 'הערב של אבא'? האמנם צריך להתגרש חלילה כדי שהמועסק והמעסיק יסכימו שהאבא צריך להיות מעורב בגידול הילדים אחר הצהרים יותר מפעם באמצע השבוע?" זה הרי אבסורד.
גברים רוצים הביתה
אני מספר לכם את זה, כי היום אני והפרלמנט רוצים להציג בפניכם את המהפך האמיתי. שינוי. מה השינוי, אתם בוודאי שואלים, אז התשובה היא פשוטה – גברים לא רק רוצים להיות יותר בבית, אלא גם מתחילים ממש להזיז את שוק העבודה לשם. כשפרופ' דליה מור, דיקאן הפקולטה למדעי ההתנהגות במסלול האקדמי של המכללה למנהל, סיפרה לי על הנתונים בסיבוב האחרון במחקר שהיא עורכת בעשורים האחרונים, התרגשתי. באמת. הנתונים האחרונים מראים כי גברים בגילאי 18-60 מקנים חשיבות גדולה יותר לערך "משפחה" מאשר לערך "קריירה" באופן מובהק וכי הנתונים לא שונים בהרבה מנשים בגילאים הללו.
כן, המשפחה באה קודם
והדבר מורגש לא רק במחקרים. גם הבלוגרים שלנו, כאן בפרויקט, מרגישים כל הזמן את השינוי. לאט לאט מסתמנת מגמה אחרת, מגמה של אבות המצהירים על יותר ויותר מקומות עבודה המאפשרים יותר זמן משפחה. הייתי רוצה לחשוב של"שמים את המשפחה במרכז" יש נגיעה בכך, אבל אני מאמין באמת שזה נובע בעיקר משינוי חברתי רחב יותר. אותה פרופ' מור המוזכרת לעיל, טוענת שמרוב אבות צעירים הנכנסים למערכת, נחושים לבלות זמן עם המשפחה, התחילו לתמוה גם המנהלים הבכירים מהו הדבר הזה שהם מפספסים בבית ולאט לאט השינוי מתחיל לזרום כלפי מעלה.
נקודת המפנה: "קח כמה זמן שאתה צריך"
אבל אם זה לא די לכם, הנה כמה סיפורים חמים מהשטח, מהבלוגרים שלנו: "לבוס שלי היה ברור שבימים שלאחר הלידה לא אגיע לעבודה. מלבד כמה טלפונים קטנים לבירורים, אפס הטרדות", מספר ברק שיטרית שטוען שיש בשוק העבודה היום גם בוסים אחרים. "כשהודיעו לנו שעידן נשאר בבית חולים אחרי הלידה, התקשרתי להודיע לבוס. התשובה? "תיקח כמה זמן שאתה צריך. אם אתה יכול, נסה להתעדכן מהבית, אבל הבריאות של הילד יותר חשובה וחשוב שתהיה שם בשבילו ובשביל שני".
וזה לא הכל. הנה עוד אחד שהופתע לגלות את השינוי על בשרו: "יותר מפעם אחת שמעתי מחברים שחוזרים הביתה בשעות שהילדים כבר ישנים", מספר אליסף יעקב. "שאם הם רק יעזו לחשוב לבקש לצאת מוקדם מהעבודה, הם יקבלו צחוק מלגלג במקרה הטוב ומבט כועס במקרה הרע ושככה זה בכל העבודות היום. לשמחתי גיליתי שהחברים שלי עבדו עליי בעיניים… מיטל הבוסית שלי, התגלתה כאדם שאצלה המשפחה באה מעל הכל".
לא רק שזה מפתיע, זה גם שובר לנו אמיתות חיים שגדלנו לתוכן וגם אלו מאתנו שניסו לאורך כל הדרך לברוח מהחיים השכירים, הופתעו לגלות שאמיתות עשויות להתחלף. "פתאום יעלי בהריון", מספר גבריאל ויינמן. "בבת אחת התחלתי לראות את העולם הגדול של הטוב שיש להורה במסגרת החברה הגדולה הזו. בבת אחת ירדה לי המועקה של ההתמודדות עם המטומטמים במחלקות האחרות ועם הטכנוקרטים מפילי-העטים בשעה ארבע אחה"צ. שמתי לב שאני יכול לקום וללכת הביתה לשבועיים לאחר הלידה, בברכתו של המנהל שלי ולא לחשוש שיפטרו אותי ולא יהיה לי איך לפרנס את אורי הקטן בעתיד. שמתי לב, כשחזרתי לעבודה, שלא חיכו לי מיליון אימיילים ודרישות נזעמות מהעמיתים ומהמנהלים שלי, אלא ברכות "מזל טוב" והזמנה להכנס בצורה איטית ומסודרת בחזרה לחיי ההנדסה".
לחוץ לצאת הביתה
אבל מה יותר טוב מלשמוע את זה מפי הבוס בעצמו? "גם אני וגם המנהל השני לקחנו חופשים כדי לשמור על הילדים וכמונו גם העובדות האחרות", מספר אשר יזדי. "אם ילד של עובד או עובדת חולה והם במצוקה בעניין, הם אוטומטית יישלחו הביתה ומישהו ידאג למלא את מקומם – כן, גם אני נשארתי לפעמים כדי לגבות הורה. למה? כי גם אני הורה ואני מבין מה זה ילד חולה בבית שצריך את ההורה שלו איתו".
אז אנחנו אכן מתקדמים, אבל בינתיים תקועים באיזשהו מקום באמצע - מקום שהוא גם מאפשר, אבל גם לא מספיק לכלום. "כשאני במשרד", מספר יובל אדם. "אני מרגיש את הדקות בוערות לי כשהשעון מראה חמש, מרגיש את הבית קורא לי. לחוץ לצאת כבר. כשאני מגיע הביתה, אני מרגיש את המייל באייפון מזמזם לי בכיס. אני קרוע מכל מה שלא הספקתי היום כי יצאתי מוקדם. פעם מישהי שעבדה איתי אמרה לי שתמיד תהיה אחד משניים. חרא אבא או חרא עובד..."
אבל יחד עם כל זאת, דבר אחד בטוח, הזמנים משתנים, חברים. למרבה השמחה, עושה רושם שאנחנו בכיוון הנכון. אבל זו רק תחילת הדרך. אני יכול לספר לכם שעדיין יש אנשים, כולל אותי, שנאלצו להתפטר מעבודתם בכדי למצוא זמן משפחה ועדיין, אנחנו בכיוון הנכון. אני יכול גם לספר לכם שיש תהליך בכיוון חקיקתי בעניין דרך שדולה שהקים חבר הכנסת איתן כבל. נכון שזה לא יקרה מחר בבוקר, אבל אנחנו בכיוון הנכון ויותר מהכל אני רוצה לזרוק את הכדור בחזרה לידיים שלכם ולספר שגם אתם יכולים לקחת אותנו את הצעד הבא בכיוון הנכון. "המשפחה שלנו שווה הכל", אומר כפיר לב סיני. "אנחנו רוצים לטפח את הקשרים שלנו עם הילדים, אנחנו רוצים להקל על הנטל הרב שהאישה היקרה שלנו נוטלת בשבילנו ואנחנו רוצים להיות אבות מעורבים ופעילים. אז צריך לפעמים קצת להעז. העבודה היא חשובה, אבל אינה ערך מקודש. אפשר לבקש, לרמוז ובעיקר לדבר על זה ואז דברים נפתחים".
השקופית המסכמת בהרצאה של פרופ' מור
ואם העניינים מסתבכים לכם, אתם תמיד יכולים לנסות את השיטה של אסף רותם: "אני משלב באופן אידיאלי בין אבהות לבין עצמאות, בכך שבכל פעם שאני נכשל באחד אני מאשים את האחר". גם שיטה.
ולפני שנסיים סופית, הנה כלי שיעזור לכם לבדוק איפה אתם עומדים על הסקאלה של איזון בית-עבודה. אתם יכולים להגיד תודה ל"דיינמיקס" על זה. ותחזרו לספר לנו מה מצבכם.
כל הפוסטים של השבוע:
>>> הצד החיובי של הפרדוקס איזון-עבודה-הורות / אסף רותם
>>> אבא הלך לעבודה / טל חן
>>> עובד לשם שינוי / ינון רטיג
>>> עבדו עלי בעיניים / אליסף יעקב
>>> אבא הלך לעבודה / גבריאל ויינמן
>>> עבודה VS אבהות / כפיר לב סיני
