"את שומעת? הגעתי לקצה גבול היכולת. את פשוט מתנהגת כמו... (מפאת כבודם של הקוראים, לא אזכיר את הדימוי המזעזע שנפלט מפיו). את מטריפה אותי. אני יוצא מדעתי!"

השאגות שיצאו מפיו של האיש שעמד מולי ונראה אדם מהוגן מהישוב, באמצע חנות יוקרתית ושטה במיוחד בלונדון, גרמו לכל הלקוחות לסובב את הראש. כשדיבר בטלפון הסלולרי, הפך גוון פניו לאדום. המוכרת הלונדונית ניסתה ברוב נימוס להרגיע אותו ומהר מאוד הפך גם הוא בחזרה לבריטי מהוגן ומנומס.

"מאדאם, את קוסמת"

הוא סיים את השיחה, הסתובב והתנצל. כשראה שאני מחזיקה בסלי בגדי נערות ופניי מלאות אמפטיה, הוא יצא מהסגירות הבריטית הידועה ולחש לי: "איבדתי את שפיות דעתי לרגע. בתי בת ה-12 מטריפה אותי. זו הפעם השישית שהיא מריצה אותי לחנות כדי להחליף לה את המעיל..."

"סר, תקשיב לי, בבקשה", והוא הקשיב.

"צלם עכשיו באייפון שלך את המעיל שלקחת על פי הוראותיה, תתקשר אליה ותגיד לה בקול תקיף, אבל נחוש ושקט: "ממי, תקשיבי לי טוב. בחרתי לך את המעיל הזה לפי ההנחיות שלך וזה המעיל שתלבשי!"

הוא עשה בדיוק מה שאמרתי, כמי שכפאו שד.

"הי, מאדאם, את קוסמת", הוא היה בהלם. היא אמרה: "תודה דדי, ראיתי את המעיל. הוא נפלא!"

סיפרתי לו שהקסם שלי נובע מניסיון של אמא ל-11 ילדים. השקיות נפלו לו מהיד.

"אני עם בת אחת יחידה יוצא מדעתי. היא מריצה אותי ובכלל, היא שולטת בי".

כך מצאתי את עצמי באמצע יום קריר בלונדון, מעבירה קורס בלתי מתוכנן בהנחיית הורים.

הישראלים כבשו את לונדון

זו הפעם ראשונה שלי בחוץ לארץ! להוציא את העובדה שמאז גיל שנתיים, כשהוריי עשו עלייה, לא עזבתי את הארץ. הוזמנתי לבוא ולהשתתף בכנס של הקהילה היהודית בלונדון. הספר שלי, שתורגם לאנגלית ונמכר בחו"ל, היה עילה מספיק טובה כדי להסכים.

"אמא, את טסה ללונדון?" הילדים התרגשו בשבילי.

"שגם אבא יסע איתך", הם הציעו.

וכך נסיעת העבודה הפכה תוך שעות ספורות לחופשה זוגית בת ארבעה ימים. האמת היא שרעיון הטיסה הפחיד אותי. לא מפחיד להשאיר את הילדים למספר ימים (כמובן בהשגחה צמודה)?

את הילדים זה הפחיד קצת פחות. במשפט אחד אספר לכם שאת נועם ואושרי הקטנים השארתי אצל המטפלת המסורה. את הבנות הקטנות פיזרתי בין בתי חברות והגדולים השגיחו על עצמם.

כשהגעתי לשדה התעופה, התחייבתי בפני הפרטנר להשאיר את המצפון והגעגועים בנתב"ג ולהרשות לעצמי פעם אחת חופשה בלי נקיפות מצפון הוריות.

נחתנו ביום שישי בבוקר ובשבת גיליתי את הנתון המדהים הבא: לונדון שייכת לישראלים. השפה העברית שלטה בכל מקום. רופאים הנמצאים שם בשנת השתלמות, בחור ישראלי לשעבר שמתגורר בלונדון ומגדל שם את הבן שלו ועוד. הבית שלו, אגב, הוא נוסח ביתו של אברהם אבינו. הדלת פתוחה כל היום וכל ישראלי שמחפש פינה חמה, ארוחה צהרים או ערב או סתם מקום להתארח - מוזמן.

והוא בחיוך ענק שולף עוד צלחת מהארון, עוד כוסות תה (כן, תה. זו לא קלישאה. בלונדון שותים הרבה תה) ומלווה אותה בהרבה חיוכים.

שבת בבוקר, יום יפה

גם אנחנו התארחנו בצל קורתו לארוחת ערב, שם פגשתי את יהונתן, גרוש מישראל, שלבו נקרע מגעגועים לילדיו ואשתו לא מאפשרת לו לראות אותם. פגשתי את רובי, בחור שנשמתו מחפשת מרגוע. הוא עזב את הוריו בישראל ומחפש את מזלו בלונדון. ופגשתי גם את אליהו, שסוגר שלוש שנות עבודה באתר בניה בלונדון ומתכנן לחזור לישראל, כדי להינשא לבחירת לבו.

הייתי יכולה להתמסר לפגישות עם אנשים, אבל התמקדתי בעניין שלשמו הגעתי. הכנס עבר בשלום. גיליתי שאני עדיין זוכרת איך להרצות באנגלית, שפת האם שלי ושגם בלונדון אנשים מבקשים לשמוע על אימהוּת וקריירה ועל חינוך ילדים עד כמה וכיצד.

אבל מה שאזכור מכל הנסיעה ללונדון, הרבה מעבר למפגש עם אנשים, לניתוק מסחרחורת העבודה, ליכולת לישון בלי שילדים נכנסים לך למיטה, לאתרי התיירות המדהימים - מכל הנסיעה חזרתי הביתה עם חוויה אחת עמוקה. בשבת בבוקר התעוררנו בשעה שש. בעלי ואני הכנו כוס תה בגודל של חצי מטר, התיישבנו בחצר הלונדונית, עקבנו אחרי הסנאים שקפצו בכל מקום, ודיברנו במשך שלוש שעות רצופות!

שיחה שקטה, שיחה עמוקה, שיחה בלי הפרעות; שיחה שלא ערכנו כמדומני זה שמונה עשרה שנה לפחות. ליבָּנו דברים, ניתחנו מצבים, החלטנו החלטות ופשוט אהבנו. כל הנסיעה ללונדון הייתה שווה שיחת עומק אחת. ומי אמר שצריך לעשות את זה רק בלונדון?