אוזניי כרויות לשמוע את קולותיהם המתחננים של הבנים שלי: "אמא, אני יכול לקחת את הכורסא הזאת למדורה?" ואני הייתי שוב עונה להם בטון מזהיר: "כורסא? אתה לא רואה שהיא במצב מצוין? איך אתה רוצה לקחת את הכורסא הזאת ולהשליך אותה למדורה?"
"אבל אמא, כמה פעמים קיטרת שאת לא סובלת את הכורסא הישנה והדהויה הזאת?!" שימי היה מתחנן.
"אמא, תראי, הכורסא כבר קרועה", חיים היה מעמיק את הקרע באצבעותיו, עד כי התחשק לי באמת לזרוק את הכורסא ללהבות הבוערות. ואז היה מתחיל משא ומתן לקבלת חומרי בערה למדורה, עד שמצאתי להם במחסן שלנו או של השכנים תחליף שריצה אותם.
"תודה, אמא", והם היו רצים מאושרים לספר לחברים שלהם על השלל החדש.
לאן כולם נעלמו?
אני מחפשת אותם בעיניים שלי ולא רואה דבר. הם גדלו. הפכו לבחורים מתבגרים וממש לא מעניין אותם לאיזה גובה תגיע המדורה שלהם. והבנות... הן עסוקות בשיחות על המנגל ואיזו חברה הן תזמנה לחגוג איתן את הפיקניק.
אני מנסה לנחם את עצמי. יופי. יותר הם לא יזיקו לאיכות הסביבה. החור באוזון לא יגדל בגללם ואני פטורה מנקיפות המצפון מהן תמיד סבלתי. אבל משום מה, זה לא מנחם אותי.
פתאום הצביטה הזאת בלב מובנת לי. זו צביטת הגוזלים שפרחו מן הקן. חלף לו שלב משמעותי בחיי, בו בנים צעירים השתובבו ומילאו את הבית בצהלת ילדים והביאו הווי של ילדים בני עשר ושתיים עשרה וריגושים וחוויות.
ורגע לפני שאני שוקעת בתוגה, אני קולטת את שני הבנים הפעוטים שלי רצים בחול.
עוד קצת, אני מנחמת את עצמי, עוד קצת גם הם יגדלו וימלאו את הבית בריגושים ובחוויות מסוג אחר. הם אלה שיתחילו לאסוף חומר בערה למדורות ולשאול אותי אם אפשר לקחת את השולחן למדורה.
הקן התרוקן? אז מי הכניס הביתה בוץ?
אני מתבוננת בילדי השכנים האוספים קרשים ונזכרת במאמרים שקראתי על הקן שמתרוקן ועל התחושות שנלוות לתופעה.
כל אחד והקן שלו. גם אני שהייתי רגילה לקן ברוך ועמלני, תוסס ופעיל, של משפחה גדולה ומחבקת, פתאום מגלה שהגדולים עסוקים בתחומי העניין שלהם. לגיטימי בהחלט, כי הלוא הכנתי אותם כל חייהם לגדול ולהיות עצמאיים ולדאוג לעצמם, אבל הבית המשנה פאזה גורם לי להרגיש משהו אחר.
"איך מתמודדים עם תופעת הקן שהתרוקן?" אני פולטת אנחה בערב.
"הקן שהתרוקן? על מה את מדברת, יקירתי?" הפרטנר שלח לעברי מבט תמה והצביע על שאריות ארוחת הערב שעל הרצפה; על הבנות שרצו בין החדרים ועל נועם הקטן שהתפרע על הבימבה במרפסת; על הבוץ שנמרח על הרצפה כי יעלי נכנסה דרך החצר והשאירה טביעות רגליים בכל עבר.
אבל הגדולים שלי הם לא "במקום" הקטנים ולגדולים יש פינה חמה בלב, עכשיו כשהם לאט-לאט עוזבים אותנו. האם אני חווה הצצה לתוך התהליך הקשה והכואב של הפער שנפער בין הילדים להוריהם? האם כך כולם מרגישים כשהם גדלים ובוחרים לעצמם את הדרך שלהם?
פתאום התחשק לי להרים טלפון להורים שלי ולברר איתם את הדברים, כשפיסות זיכרון התחברו לפאזל. זה היה כשהבאתי את החתן שלי לראשונה לשבת. אבא שלי חפן את ראשו בספר מתחילת הסעודה ועד סופה ואני בכיתי. נפגעתי. לא הבנתי. איך הוא עושה לי את זה?
והחתן דאז, קרי הפרטנר בהווה, לא ידע היכן לטמון את עצמו מרוב בלבול. "אבא שלך לא מרוצה ממני? השידוך לא מוצא חן בעיניו?"
"אבא", ניסיתי לרמוז לו והוא נשאר שם מאחורי הספר, טמון; את צלחות האוכל מכניס ומוציא כשהספר מסתיר את פניו.
רק לימים הבנתי. הוא לא ידע איך להתמודד עם החתן הראשון. אני הבכורה במשפחה ופתאום הבת שלו, זאת שהוא קם אליה בלילות והאכיל אותה בכפית ירקות מרוסקים, זאת שרצה ומושכת בקוקיות של האחיות; זאת שמתייעצת איתו על כל צעד ושעל ומספרת לחברות שלה ש"אין כמו אבא שלי בעולם", הביאה לו חתן הביתה. איך מתמודדים עם בת שאוטוטו נישאת לבחור זר והופכת לאישה?
הקן לא מתרוקן. הוא רק משנה את פניו
"אבא?" התקשרתי אליו.
"כן, בת יקרה".
"איך מתמודדים עם ילדים שעוזבים את הבית?"
"מי עוזב את הבית, מלי?" הוא כמעט שמט את הטלפון מידיו.
"לא, כלום, אבא",
ואז מצאתי את עצמי פורצת בבכי ומספרת לו על הבנים שהפסיקו לאסוף קרשים למדורות ועל איך שאני מרגישה שאני עוברת איתם שלב משמעותי בחיים. הוא לא צחק עלי. רק הקשיב ברצינות. כאילו קרא את המחשבות שלי.
"זוכרת איך הייתי נבוך ומבולבל מהחתן שלך שהבאת הביתה, ממך ובעיקר מעצמי?" הוא אמר לי ופרצנו בצחוק משותף.
"אל תחשבי על הגוזלים שפורחים מן הקן. תחשבי על הגוזלים שמתווספים אל הקן, על הקן שמשנה את פניו. זהו שלב יפה בחיים, שהילדים גדלים, עוזבים וחוזרים עם עוד מישהו".
סיימתי את השיחה ושלחתי מבט לעברם של בנים אחרים שסבבו ברחוב ואספו קרשים.
"אמא, אפשר לתרום כבר את הכורסא למדורה של ילדי השכנים?" שימי התיישב במטבח לידי ולראשונה אמרתי לו: "כן. באמת הגיע הזמן לשרוף אותה!" וחייכתי אליו חיוך של אמא לבן בוגר.
