מרחוק נשמעו הצלילים של מוזיקה ניו אייג'ית, הודית קצת, בווליום חזק. נשים רקדו ומדוייק יותר: חוללו. לעצמן ובעיקר במעגלים, בחיוך גדול, בריכוז פנימי.

לא התחברתי בכלל. כשאת נלחמת בדיכוי את לא רוקדת, חשבתי. כוותיקת אירועים פמיניסטים אני רגילה שהמאבק הזה כועס. ציני. נחוש. בהפגנה נגד עיסקת הטיעון לאנס משה קצב, בעצרות של היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, בכנסים של אירגוני שטח. כשאת נלחמת בדיכוי את לא רוקדת. או לפחות זה מה שחשבתי.

אבל אחרי שעתיים ברחבת הסינמטק, באירוע התל אביבי שהתחבר לקמפיין העולמי של "מיליארד נשים מתעוררות", הרתיעה שלי התפוררה. יש גם ריקוד נשי, והוא רדיקלי לא פחות מישיבת ועדת הכנסת למעמד האישה.

איריס יוטבת, מקימת דיאדה ומהפעילות הוותיקות של רוחניות נשית, היתה יפה כתמיד בשמלה ותוף. "אנחנו עוסקות בהעצמה נשית מהמקום המיני, המקודש", היא אמרה ואני זעתי באי נוחות.

"בכינוס נשים שעשינו לפני שנים רבות רקדנו וזה נתן השראה להרבה נשים לעסוק בעבודה פמיניסטית. מעגל הנשים נותן לנו כוחות להמשיך דרך של פעילות פמיניסטית, שיתוף עם הגברים, חיזוק הפוליטיקאיות בכנסת". חייכה ורקדה הלאה. מעניין, חשבתי.

ערבה גרזון רז: "אנחנו צריכות לרקוד ולשמוח, לחגוג את הנשיות שלנו" (צילום: יוני שור)
ערבה גרזון רז: "אנחנו צריכות לרקוד ולשמוח, לחגוג את הנשיות שלנו" (צילום: יוני שור)

להוציא את הווגינה לאור

אירוע מיליארד נשים מתעוררות הוא יוזמתה של איב הנסלר, שהתפרסמה בעקבות ספרה "מונולוגים מהווגינה". היא עצמה נפגעה מינית כשהיתה ילדה וכאשר גדלה ושיתפה נשים אחרות במה שקרה לה, שמעה שרבות רבות עברו חוויה דומה. היא כינסה את הדברים בספר תוך שהיא מוציאה את הוואגינה לאור.

לפני חודשים אחדים היא פירסמה סירטון מדהים ומזעזע, המראה ביטויים קשים של אלימות כלפי נשים. אונס, כריתת דגדגן, הטרדה מינית, אלימות. הצילומים מגיעים מכל קצות הגלובוס, כולל העולם הראשון הנאור והמתקדם.

"הסרטון הזה נגע בי", אומרת אלינה מלחין, ממארגנות האירוע. "התחלתי להפיץ אותו בפייסבוק וככה נוצרה קבוצה של נשים שהרגישו שחייבים לעשות משהו. התחלנו לחשוב מה, להעלות רעיונות ולגייס כספים. הקמנו את האירוע הזה ואני עדיין לא מאמינה שזה קורה".

איריס יוטבת: "אנחנו עוסקות בהעצמה נשית מהמקום המיני" (צילום: יוני שור)
איריס יוטבת: "אנחנו עוסקות בהעצמה נשית מהמקום המיני" (צילום: יוני שור)

איזה גבר מוכן להצהיר שהוא פמיניסט?

מה שקורה ברחבת הסינמטק הוא חגיגה. לצלילי דיג'ירידו הריקוד נמשך בהשתתפות נשים וגברים. נראה שהם מרגישים חיבור למהלך של שינוי, "עוד נקודה בשרשרת העולמית", כמו שקוראת לזה איריס יוטבת. משהו מרגש קורה כאן אבל שוב, הפמיניסטית שרגילה למאבק כועס (בצדק) משקיפה על זה בפליאה.

בין הרוקדים עומד יאיר מודריק, לובש חולצה עם כיתוב בולט: "ככה נראה פמיניסט". הוא מתנדב בקו הסיוע לגברים נפגעי תקיפה מינית ושמח להציג למצלמה את החולצה. "היו לי קצת מחשבות איזה תגובות אני יכול לקבל על הצהרה כזאת ברחוב אבל בסוף אמרתי, על הזין" (מתי אנחנו נגיד, "על הכוס"? או שם אחר. נדבר על זה בהמשך).

נער אחר שלובש אותה חולצה מטפח גם מניקור ולובש חצאית. "באתי עם חצאית כי הרבה פעמים אומרים כלפי נאנסות שזה קרה להן בגלל שהן התלבשו פרובוקטיבי. אז הנה – התלבשתי פרובוקטיבי וזה לא נותן לאף אחד זכות לאנוס אותי".

יש עוד כמה גברים בחצאיות במקום וזו מחווה נפלאה בהומור שלה. למשל אלון גרזון רז, גבר מסוקס למראה. חשבתי שדווקא הוא יכול לספר מה קורה כשגברים נפגשים בלי נשים לידם.

מה קורה כשגברים נפגשים בלי נשים לידם?

"יש הרבה הערות סקסיסטיות, שוביניסטיות. סיפורים מחדר המיטות למשל".

אתה מוחה על זה?

"היום יותר".

אלינה מלחין: "נוצרה קבוצה של נשים שהרגישו שחייבים לעשות משהו" (צילום: יוני שור)
אלינה מלחין: "נוצרה קבוצה של נשים שהרגישו שחייבים לעשות משהו" (צילום: יוני שור)

לכל אחת יש סיפור של תקיפה

לא צריך להסביר כמה הרעיון של הוצאת הווגינה לאור חתרני. כל אחד מוזמן להסתכל על תחושות המבוכה שלו או שלה ולפגוש את השמרן הקטן, שחושב שיש דברים שלא יפה לדבר עליהם.

דווקא בגלל זה הזמינו כמה מהנוכחות את המשתתפים באירוע להציע שמות לאיבר המין הנשי, כאלה שלא יהיו מעליבים (כוס), ילדותיים (פיפי) או מדיקליים (פות). בין הרעיונות היצירתיים שנרשמו שם על בריסטול היו פושפוש, שער, קונכיה, קונצ'יטה (ממקור ספרדי) והמוביל ברייטינג: חבצלת. גם אני הדבקתי לידו עיגול ירוק, גירסת המקום ללייק.

ערבה גרזון רז (אשתו של החסון עם החצאית ממקודם), היא בין המארגנות. גם אצלה זה התחיל מהסרטון ומשיתוף בפייסבוק. "תמיד הייתי מודעת לנושאים נשיים, אבל בעקבות זה גיליתי שלכל בחורה איתה אני מדברת יש סיפור של תקיפה כלשהי, שהשאירה אותה מצולקת.

"אני חושבת שאמהות צריכות לספר לילדות את הסיפור שלהן ויותר מזה: שגברים צריכים לשאול את הנשים שלהן איזה סיפור הן עברו".

אני משתפת אותה בתחושותיי: התפעלות מהעשייה מצד אחד, פליאה על הדרך מצד שני. "זאת המהפכה של ליב אנסלר", היא מחייכת. "אנחנו צריכות לרקוד ולשמוח, לחגוג את הנשיות שלנו. לדעתי זאת אמירה סופר חזקה".

הנשים בקהל קוראות יחד: "לקום! לצאת! לרקוד!" דפנה בן דוד, מהמארגנות של הערב הזה, קוראת מעל הבמה: "לחגוג את החופש, להיות נשים משוחררות ולהגיד: לא עוד!" התפעלתי.

אבל התמונה המרגשת ביותר היתה כשהוקרן הסרטון. מול התמונות הקשות של הפנים המכווצים בכאב, נופפו המשתתפות אצבעות בסימן של כוח והתנגדות. אנחנו יודעות מה זה, הן כאילו אמרו, יש לנו כוח מול כל האלימות הזאת.

נכון, לא חזרתי הביתה בריקוד. המחאה שלי בטח תמשיך להיות באמצעים המאובקים שאני מכירה, אבל קיבלתי חוויה פמיניסטית חדשה, מחייכת, חוגגת. וחשובה.