יום שלם ללא מיילים? הייתכן?
תמיד זמינים, תמיד נגישים, תמיד מעודכנים. מנכ"ל לאנוון, טיירי אנדרטה, הכריז על יום קבוע בשבוע שבו הוא לא זמין. הוא עובד. בשקט. הוא גילה שאם הוא לא עונה - העניינים פשוט מסתדרים מעצמם בלי התערבותו. ענת לב-אדלר עם הצעה למלחמתה נגד זוללי הזמן. כתבה שנייה בסדרה
ואנחנו? מצייתים ומתקתקים – עוד מענה למייל, עוד תגובה דחופה, עוד פוסט אחרון בהחלט בפייס, עוד וואטס-אפ אחד ודי (הרי זה לוקח רק שנייה. ועוד שנייה ועוד שנייה) והופס, הנה עוד ערב אבוד. הילדים שרים לי במקהלה: "אמא, תתנתקי. אמא, תתנתקי" ואביהם גורר את מבטו הזועף מהסלון לחדר השינה (שם, כמו סדין אדום, מחכה לו הכרית הזו) והוא מסנן משהו על השעות הארוכות שאני מבלה מול מסכיי המרצדים (פוסט קורע לב באחד השבועות הקרובים. מבטיחה).
אם עד לא מזמן יכולנו להשאיר את העניינים הדחופים או הזניחים שלנו בתוך תיבת הדואר הנכנס ולהתעלם מקיומם לפחות עד שנחזור להתיישב מול המחשב, הרי שכיום, בעידן הסמארטפונים (בהזדמנות זו אשמח לדעת איך הגענו למצב שהטלפונים שלנו חכמים יותר מאתנו), המסרים התזזיתיים, המיילים הסילוניים והתגובות המיידיות, דומה שאין לנו ברירה אלא להחזיר, לענות, לעדכן ולשתף בכל זמן נתון, כולל שבתות, חגים ושנת חלום.
אחד שמאס בעומס המפלצות הנכנסות מכל סוג הוא טיירי אנדרטה, מנכ"ל חברת האופנה היוקרתית לאנוון (והבוס של אלבר אלבז, בשבילכם).
אנדרטה הודיע לפני מספר חודשים לעובדים ולקולגות ש"יום רביעי הוא יום ללא מיילים" ושביום הזה הוא לא מגיב להודעות נכנסות, לא בנייד, לא בנייח וגם לא בטלפתיה.
"אני חושב שהפכנו ליותר מדי נגישים. אנחנו מבזבזים זמן עצום בקריאה ובכתיבה של אי־מיילים, עד שאנחנו כבר לא מסוגלים לחשוב באופן ברור. כך גם בנסיעות ובפגישות. אתה לא מתמסר לחוויה המיידית, כיוון שאתה אף פעם לא 'כאן', אלא תמיד נמצא בראש שלך 'שם', עונה למישהו על משהו ששלח ולא מודע לסביבה שבה אתה אמור לעבוד ולפעול ברגע זה. זה פשוט חבל".
עוד אמר, כי במסגרת דיאטת המיילים שגזר על עצמו, גילה גם שאם הוא פשוט מתעלם מהודעות הדואר ולא עונה עליהן במשך כמה ימים, העניינים מסתדרים מעצמם בלי התערבותו.
בגישה דומה, אמרה לי לא מזמן קולגה: "כל כך הרבה מידע, אבל מי אמר שאני צריכה לדעת הכל? מה אני, איינשטיין? אני מעדיפה למות טיפשה, אבל רגועה". והיא צודקת.
לצערנו, לא לכולנו יש את האומץ להגיב כמוה. רובנו נמצאים במצב הכן של תגובה, של התייחסות, של מענה, של זינוק, בכל פעם שהנייד מאותת, כשהזמזום של הפייס מטרטר, כשההודעה הנכנסת מודיעה על קיומה – הכל בגלל הפחד לא להיות זמינים, לא להיות מושגים וכתוצאה מכך לא להיות נחוצים או חלילה לא להיות מבוקשים או רלוונטיים – בבחינת מי שלא שם - לא קיים.
בסופו של יום, אנחנו מוצאים את עצמנו מתעסקים יותר ויותר במעגל שמחוץ לעצמנו ופחות צוללים פנימה. רק התיישבנו לארוחת הערב עם המשפחה וכבר יש מישהו שצריך את הזמן שלנו.
רק יצאנו מהעבודה והמייל רודף אותנו בפקק ואנחנו בודקים את הנייד גם במהלך אימון הכושר הגופני, גם במהלך ישיבה במסעדה עם בן הזוג ואפילו בקולנוע, בהופעות רוק ואיך לא - בלוויות.
אז מה עושים? אני לא מאמינה שנצליח לוותר על חיבור לבלון החמצן הסלולרי למשך יום שלם במהלך השבוע, כפי שנקט המנכ"ל הצרפתי ההחלטי, אבל לפחות יעזור אם נחליט על שעות ועל מצבים בהם אנחנו לא לוטשים עיניים למסכים מרצדים מכל סוג שהוא. בערב בבית ובארוחות המשפחתיות, בבילויים עם האנשים שאנחנו אוהבים, בזמן שאנחנו עושים משהו שמסב לנו הנאה ובכל סיטואציה שחבל לבזבז כדי לבדוק האם מישהו מצדו השני של הטאץ' שם לב לקיומנו.
זה קשה, זה דורש נחישות, בגרות, ביטחון וכוח רצון. זה כואב כמו כל גמילה אחרת שמביאה בעקבותיה קריז (או כישלון חרוץ), אבל אנחנו חייבים לעשות הכל כדי להיות (to be) במקום להגיב (to do).
